עם ריבוי מעגלי התנועה בחמש עשרה השנים האחרונות נדרשו מתכנני הגינון העירוניים לפיתוח פתרונות עיצוב בקנה מידה גדול לצורה החדשה של הגינון העירוני, כשם שציינתי בפוסט הקודם בנושא זה "גינון ציבורי, אסתטיקה של משחקי מחשב", תכנון מעמיק לא נעשה בדרך כלל בנושאי איי תנועה והתפיסה המונוליתית-מונוכרומטית היא השלטת, אם עד לפני שלוש שנים רוב מעגלי התנועה נשתלו בצמחים עונתיים בצפיפות מחרידה; אמנון ותמר ולוע הארי היו הנפוצים ביותר, אך קלרקיה נעימה (גודטיה) היתה החביבה מכולם ובסוף החורף בואכה אביב כאשר הככרות היו נצבעות ורוד זועק אז – "תראו איזה יופי זה פורח!" היו נשמעות הקריאות מהמכוניות בעוד הנוסעים מדמים עצמם תרים בבירות אירופה המתוקנות והמהוגנות ללא קסאמים, גראדים ואוטובוסים מתפוצצים (רק עם חומות גטו השלמונים אדירי המימדים של לוב אלג'יר ומרוקו החוסמים את הדרך בפני מיליוני בני אדם המאיימים להציף את היבשת הנאורה ועשרות אלפי הלוחמים דוברי האנגלית/צרפתית/גרמנית ואיטלקית המקיזים דם בנכר ומשלמים שוחד לטליבאן).
מאז שקמפיינים הבהירו לתושבי ישראל שאינם חיים בשוויץ (להם יש גשם והם רק מממנים בריבית מלחמות ולא ממש מלכלכים את ידיהם) ה"עונתיים" פינו מקומם לרב שנתיים כגון מיני ערערים, אגפנתוסים ועינן מסרקני (אריופס) ששתולים להם בפרוסות מדויקות של עוגת פירורי גבינה או כרקדני בלט המפזזים סביב לאל מרכז המעגל הלו הוא עץ הזית הנצחי, או השילוב האולטימטיבי דשא עם זית, קשה לחשוב על בנאליות וחוסר תואם אגרסיווי יותר שבין זית לדשא, סממן היכר מרכזי בתרבות הגינון הבלתי נתפסת של ישראל, גינון אינטנסיבי המחייב השקעת מים ואנרגיה עצומה שמקורו בסביבה סוב-טרופית יחד עם סמל אינפנטילי של שלום שנעתק מאדמה בה העמיק שורשיו במשך מאה, מאתיים או אלף שנים מתוך חקלאות בעל עתיקת יומין, נשתל מחדש כליצן גדוע זרועות שם הוא מצמח עצמו שוב בכמויות מים שהופכות את ענפיו המתחדשים לחלקלקים כאילו הרכיבו על גזעו הזקן, המפותל והמחוספס חוטרי אקליפטוס רעננים, מראה הענפים החדשים המושקים על גזע עתיק הוא כה גרוטסקי עד כי אפילו פריחת הקלרקיה מתגמדת לידם. זהו כמובן ניגוד שמוצא מקום נכבד לא רק במעגלי תנועה אלה באלפים ורבבות של גינות פרטיות, זיתים מועתקים המושקים בתוך מדשאות, ביטוי מדויק לאיוולת הפנטזיה המקומית.
כיכר התנועה באופן טבעי מזמן תפיסה תכנונית סימטרית אך סימטריה יכולה לבוא לביטוי באופנים רבים, התפיסה הפשטנית להחריד של זית/דשא ומסביב פרחים (או השם ירחם, טוף ועציצי חרס) היא פשוט עלבון תכנוני לאסתטיקה, אין כל סיבה מלבד עצלות מחשבה שמתכנני הכיכרות לא ישבו מספר דקות ואפילו שעות שלא לדבר על ימים על תוכנית מורכבת יותר שיכולה גם לוותר על הזית כאלמנט המרכזי (או לפחות לשתול אחד כעץ רגיל שהושקה מלידתו ולא הועתק משדה בעל) ולהכניס במקומו שיח אברהם, אלה ארץ ישראלית, כליל החורש או לבנה רפואי וגם הם אחר כבוד אינם מוכרחים להשתל במרכז אלה מעט בצד כאשר כהד למשקלם יכול לבוא שיח פיסולי גבוה קומה בצד השני, יש אין ספור אפשרויות למשקלים שונים שיכולים לשחק בתוך קומפוזיציה מעגלית, וסילי קנדינסקי חקר זאת במאה העשרים ורפאלו סנציו עשה זאת ארבע מאות שנים לפניו, ועוד אין ספור ציירים, אדריכלים ואף משוררים ומוזיקאים כגון ג'ון קייג'.
קומפוזיציה של מעגל אינה בהכרח עוגת גבינה, ואסילי קנדינסקי כדוגמא מודרנית, מדוע לא להשתמש בו כהשראה?
אין צורך כמובן שכל מעגל תנועה יהפך לכיכר פטרוס ושכל מתכנן יהיה ברניני אבל בהחלט ניתן עם מעט תשומת לב ויחס רציני לנוף, לאקלים לצמחים וגם להיסטוריה המקומית ליצור פנינות יפות שיהוו יותר מדימויים שחוקים ורדודים לפאתוס לאומי.