בתחילת השבוע התבקשנו לפנות את ביתנו בשל השריפה אשר פרצה ביער ירושלים, היום הגעתי כדי לראות את העדות לדרמה שהתחוללה.
נופים לאחר שריפה הם מעוררי השתאות ופליאה, הריח החריף הצורב את דרכי הנשימה, המראה הערום של שרידי היער, ושכבת האפר עם הרמץ המעשן בסתר הולמים בעין ומזכירים לנו שהשפע הירוק הוא רק צורה אחת מיני רבות לתמורה של אנרגיה שכן כמעט כל מה שהיה מצוי לפנים במצב של שיווי משקל דינמי של חיים ומאבק השרדות הפך עתה לחומר, פוטנציאל זמין לצמיחה מחודשת, אנרגיה עצומה שנאגרה שנים רבות הצתמצמה לעשרה מ"מ אפר בשעות בודדות והחום העצום שהופץ היה כולו טמון בציפיה דרוכה בתוך ריבוא תאים מיקרוסקופים שהרכיבו מבנים מפוארים אשר נגלו לעיננו כעצים, שיחים ועשבים.
יש לזכור שהאש אינה זרה למקום, אמנם תדירות השריפות שנגרמות בשל פעולות אנוש גדלה אך הגנטיקה של הצמחים מותאמת לתופעה זאת, אולי אף מותאמת מחדש בעשרת האלפים השנים האחרונות מאז האדם מכלה במכוון חורשים על מנת שישמשו אותו כקרקע חקלאית.
גיאופיטים כמעט ואינם נפגעים משום שבסיס הצימוח שלהם מתחת לפני הקרקע אינו חשוף לחום קיצוני, לחלק מהעצים רקמות התחדשות בצוואר השורש, מנגנוני הפצה של פתיחת זרעים (קידה שעירה ולוטם שעיר) הקשורים בחום ועוד. באופן פרדוקסלי ישנם מינים כגון הסקוויה הענקית בקליפורניה (אחד מגופי החיים המדהימים בעולמנו) אשר ללא שריפה עשויים לגווע מאחר שהזרעים לא ינבטו בדרך כלל בלעדיה וכך יער סקוויות עשוי לגווע מזקנה ללא re-start של בערה אחת למאות או אלפי שנים. ישנם מיני פטריות אשר להן התמחות בשריפות ומנגנוני תזונה הקשורים בפחם, כך שניתן לראות בצורה ישירה שבערה היא אחת ממכלול תופעות הדחק אשר התודעה (כחידק, לויתן, אלון או אדם) נאלצת להתמודד איתן ולמצוא פתרונות על מנת להמשיך ולגשש אחר כמיהתה חסרת הגבולות למימוש עצמי, בפעם הבאה כשנתקל בפרח או פרפר כדאי לזכור שהם תוצר לאין ספור סטיות של קידוד תחת לחץ ברוטלי, זהו למעשה מה שאנו מכנים בשם "יופי"
