תוחלת חיים של צמח היא עניין מהותי בתכנון גינה, כבר כתבתי בעבר שאיני נוהג להשתמש בצמחים "עונתיים" אך בכל זאת המלצתי על כמה מהם (פה), באופן כללי אני אוהב לשמור על יציבות בגינותיי, סוג של שמרנות אולי אבל מניסיוני חורים מסרבים להתמלא באופן אפקטיבי. צמחים חדשים מתקשים לעמוד בדרישות המים של גינה מבוססת, תחרות שורשים מקשה על קליטה ובכלל קו זינוק אחיד מקל על רוב הצמחים, שתילה בדיעבד אפילו לאחר שנה או שנתיים היא כמעט תמיד בעייתית, לכן אני מעדיף לעבוד עם צמחים שאורך חייהם אינו פג לאחר שנתיים שלוש, במיוחד צמחים גבוהים משלושים-ארבעים ס"מ. למשל דיאטס דו גוני או דיאטס גדול פרחים הם צמחים שלמדתי לדלג עליהם על אף שקשה לעמוד בפני פריחותיהם באפריל-מאי, הם פשוט מתנוונים החל משנתם הרביעית. אני מודה שלא תמיד אני עומד בפיתוי, במיוחד עם צמחים קטנים ושותל למשל מרווה אזוביונית שנדיר לראותה מגיעה לשנתה החמישית או געדה קוסון, אבל שני אלו הם קטנים וגם אם יתנוונו התחלופה תהיה מהירה.
צמח נוסף שאני נזהר מלעשות בו שימוש מסיבה זאת הוא שנויית חלמיתית (גובה ורוחב 200 ס"מ) מקורו בדרום אפריקה ופריחתו נפלאה ו"מקומית" הוא מאוד מזכיר מיני חלמיתיים מקומיים כגון חלמית גדולה, מה שאנחנו בדרך כלל מכנים בשם חובֶּזָה. או חוטמית זיפנית.
אך כאמור הבעיה בשוניית חלמיתית היא נטייתו לאובדנות ובמילים אחרות הוא נוהג להתאבד באופן בלתי צפוי, כבר שמעתי על שוניות שהפליגו לגיל שבע ושמונה אבל בדרך כלל הם נקלעים למשבר זהות סביב שנתם השלישית או הרביעית. זה לא סוף העולם משום שהם גדלים בתוך שנה וקצת לשיא גובהם. צמחים שמפגינים נטיות דומות הם עכנאי הדור ו אליוגינת היגל, שני אלו נוטים להשאיר צופים מעולפים באביב ואת מדפי המשתלות ריקים אך גם חללים גדולים בגינה לאחר 4-6 שנים. ניתן להאריך במקצת את חייהם אם משקים אותם במרווחים גדולים, ככול שמקצרים את המרווחים כך מתקצרים ימיהם. כמו כן העכנאי מזריע עצמו.
לשמחתי משתלת נטף לא נחה על שמריה לרגע, עוזי ומייק היו בכמה סיורי משתלות בארה"ב והביאו מינים וזנים חדשים (בפוסטים הבאים יובאו עוד) וכשפן ניסיונות נאמן אני לוקח כמעט מכל הבא ליד. מה שמיד צד את עיני היה שנויית סטרוברי זהו זן גנני של שנויית חלמיתית ונראה שהצימוח הפרוע הפך לצפוף יותר והגובה והרוחב צומצמו למחצית ממדי המקור בערך ל 100 ס"מ. השוניית פורח כל השנה בפריחה חלמיתית אופיינית, קצת כהה יותר מזאת של אחיו הבכור, אני רק מקווה שהזן החדש דילג על נטייה אובדנית זאת והוא מאריך ימים אך נתון זה יאלץ להיבדק.
יכולתם של הצמחים להאריך חיים תמיד מעוררת השתאות, זה אמנם נוח לשתול רוזמרין שיחזיק 30 שנים או ורד שיחזיק מאה שנים אך "הדבר האמיתי" בתחום זה כמובן שיך למבנה המפואר שאנו מכנים בשם עץ. ישנם מאריכי חיים כאלון בן שבע מאות שנים או כאשוחית נורבגית (כמעט רבבת שנים) אך ישנם ותיקים בהרבה מכל אלו; קהילות עצים המכונות פנדו (Pando); עשרות קילומטרים רבועים של ריבוי וגטטבי משורש זוחל, למשל למין "צפצפה רעדנית" (Populus tremuloides) "קהילות" כאלו שחלקן מוערכות בקרוב לשמונים אלף שנים. זהו האורגניזם הגדול בעולם המשתרע על למעלה מ400 דונם, אמנם רוב הגזעים מחזיקים מעמד מאות שנים בלבד אך השורש נראה כבעל יכולת התחדשות שלא הייתה מביישת ספרות מדע-בדיוני ותוחלת החיים שלו הוא כעקלתון בחולית. אני זוכר שבילדותי הייתי יוצא להרים בקולורדו עם אבי (לצורך חקירת תנועת חתירת נחלים) משתהה ומשתאה לנוכח הגזעים הבהירים שהיו תמיד בעלי תכונות של עוצמה עם סימני שפשופי קרני הצבי עליהם. צורת חיים שמתהווה ללא הפסק עוד משחר האדם הנבון המודרני (Homo sapiens sapiens) אם עץ אלון בן חמש מאות שנים מקרין עוצמה שוו בנפשכם מהו עץ בן עשרים, שלושים או שמונים אלף שנים.
זהו אותו גנום אשר סופח, נושם, מפריש, גדל, מעמיק, מתרחב, גבהה, קמל ובונה עצמו שוב ושוב. זאת אותה תודעה פרטנית, יחידנית בעלת אותה טביעת אצבע, אותה מהות אוטונומית המגששת דרכה בעולם המשתכפל ומשתנה ללא הרף; ציפורים, בקטריות, שלשולים, צבאים, פטריות, לטאות… הגנטיקה אשר אופפת את הפנדו עברה אין ספור שינויים בזמן שכמו נעצר מלאכת על ידי צביר המולקולות העצמאי הזה.
לשורשים הללו גנום עם טביעת זיכרון של מיליוני זריחות.
והיה רגע, בעבר הרחוק לפני אותן רבבות שנים בו זרע בודד נבט.