וְאֵלֶּה מַלְכֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-אַרְצָם, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, מִזְרְחָה הַשָּׁמֶשׁ–מִנַּחַל אַרְנוֹן עַד-הַר חֶרְמוֹן
זהירות פוסט פתלתל. נסו לעקוב:
לקח לי הרבה זמן לגלות שברוש הוא למעשה אינו מין מקומי. טוב, זה הזמן שבו יקפצו לא מעט בוטנאים, גננים ושאר אנשים חכמים מן הישוב ויאשימו אותי בהטעיה, רמייה, כזבות, גנבות, רצח וסתם בורות.
משך שנים ארוכות הסתובבתי לרוחבה ואורכה של ארץ ישראל/פלסטינה המנדטורית או איך שתרצו לקרוא לתצורת הסלע, האדמה, הצומח והחי המרהיבה ובת אין ספור השנים עליה אנו דורכים מבוקר עד ליל (ומשלים עצמנו כי יש למי מאיתנו לא חשוב מה שפת אמו זכות טאבו או אלוהית עליה). ובעוד אני תר לי באותה ארץ ושוזף עיני בחרובים, באלות, באלונים ובעוזררים איני יכול שלא לשים לב כי אלו (ועוד כמובן) מזריעים עצמם ללא הרף (גם חלק מן הגרים כמובן כאילנתה, אזדרכת וכו') ואילו ברוש מצוי כמעט ואינו נובט, כמה מכם ראו אצטרובל של ברוש נובט? אני חושב שמספר הנביטות שזכיתי לראות עד היום יכול להיספר בקלות על כף יד אחת, אולי על אצבע בודדת וזה בהחלט מראה מרגש ונדיר, אך עובדה היא שהצמח הזה אשר נחשב מקומי גדל בר בחרמון בלבד (יש טענה כי בחלקו הצפוני של הר אוכמן על יד נחל בצת יש פרטים מקומיים) והחרמון כידוע (ומי כמוני יודע) הוא מקומי פוליטית ותרבותית אך בכל זאת שיך לשרשרת הרים שמתחילים פה (?) ומסתיימים אי שם עמוק בתוך לבנון וסוריה שימו לב לתמונת הלווין למטה שבה רואים את הטופוגרפיה והשלג על קו הרכס, ישנו שרטוט דק של גבולות המדינות (שלושתן יצירות כפיהן המעוותות של גחמות יורשי נפוליאון, ריצ'רד השלישי ושאר רודני אירופה שצאצאיהם הרוחניים נחשבים היום למופת ומטיפי מוסר בעולם), יהושע בן נון כמובן לא קשור לשרשרת הרודנויות שמגיע היום לאסד ולח'מנאי, הוא הרי נמשח על ידי משה מה שהופך את מסעות הדמים שלו לבעלי תוקף יפוי כוח נוטריוני אלוהי.
עכשיו אני מוכרח להודות שאני אוהב ברושים, גם אם הם נפגעים מפטריות, וירוסים ושאר מַרְעִין בִּישִׁין הרי שזהו עץ עם נוכחות פנטסטית אך בלי ספק דורש התייחסות ממוקדת ולא שתילה כשובר רוח או גדר מסדר-חיילים אווילית גזומה בקפידה של וילה נובורישית. ואסור בתכלית האיסור לגלח את חלקו התחתון על מנת לחשוף את גזעו אלא לתת לו לצמוח ללא כל הפרעה. אך גם אם קיבלנו אותו כתרבות לתוך המילייה המקומי עניין ההזרעה מחייב התייחסות, לא יכול להיות צמח מקומי שהוא באמת מקומי ולא יינבט, כשם שאורן ירושלים נובט בקלות כמעט בכל מקום וכך חרוב מצוי, אלון התבור ואלון מצוי, אלה ארץ ישראלית ועוזרר וכן הלאה והלאה כך היה אמור הברוש לנבוט, זה לא מסובך, לא בלתי הגיוני ולא מופרך. למרות שערגה אלוני כתבה בצמח השדה שהוא נובט בקלות אני לא ראיתי זאת, הוא אינו נובט בבתי העלמין, בפארקים ובקושי רב גם בשממות המחטים הנטועים של קק"ל. הוא פשוט לא נובט משום שהוא לא באמת מפה ואין לו את היכולת לחדור חזרה למה שמעולם לא היה מקומו, גם אם הוא נזכר בתנ"ך ארבע, ארבעים או אלף פעמים הוא לא מפה, אולי התרגלנו, אולי נשבנו בקסמיו כמו ואן גוך שישב בארל אך הברוש המצוי אינו מצוי כלל, לו היה כך הארץ באמת הייתה נראית אחרת ולא בכדי, אמנם שפת קשקשי עלוותו הקשיחים, הקטנים ובעלי ארומה משכרת היא שפת האקלים המקומי אך יחד עם זאת אי אפשר להתחמק גם מהשוואתו לארז הלבנון, לשני המינים מבנה בעל התאמה למזג אוויר קיצוני של קור ושלג שמונע שבר וקפיאה. ככלל למחטניים יש היסטוריה עם אקלים שכזה גם אם לאחר ריבוא רבבות שנים של שינויים הם הסתגלו גם למקומות ממוזגים, וניתן למצוא מיני אורנים מדהימים ביוון וקפריסין, מקסיקו ועוד מקומות חמים וחצי צחיחים. עובדה היא שבפאתי באר שבע צומח מדבר אורנים אך זהו בהחלט מראה סוראליסטי שנראה כנלקח מציוריו של רנה מגריט משום שבכל זאת חגורת הנשימה הגדולה ביותר בכדור הארץ אינה הג'ונגלים במרכז אמריקה אלא הטייגה הצפונית וזאת מכוסה כליל ביערות עצומים של מחטניים, ובחלקיה הצפוניים ביותר שום עץ רחב עלה נשיר לא יחזיק מעמד. זהו מקורם, ארצות הקור של מיכאל סטרוגוב ולורה פאלמר.
- שפה שנטמעה בים תיכוני אך מקורה בקור הצפוני – מפת יערות הטייגה, משם מגיע רוב החמצן בעולם.
גם דולב מזרחי אינו מקומי (במובן הים-תיכוני ולא בתחום הצר של תחום תפוצה הדרומי בו הוא שוכן בגבולותיה הארעיים של ישראל) אולי עוד יותר מהברוש וגם אותו שלא תטעו לרגע אני מאוד אוהב, והוא אפילו רַחְמָנָא לִצְלַן אינו ים-תיכוני (הברוש הוא כן). טוב, כולם יודעים שדולב גדל בנחל כזיב ובבצת ועוד, כולם יודעים שהוא גדל גם ביון אבל מה שאנחנו שוכחים זה איפה, הוא אינו גדל בגבעות יהודה, או בשפלה שם יורדים 600-700 מ"מ מים בשנה אלא במקומות בהם יש אלפים ורבבות מטרים מעוקבים של מים בשנה אם לא יותר מזה. הדולב חי לו על פלגי מים, סוערים או רגועים הוא עץ שכל כולו, כל ישותו גומעת שפע מים, שורשיו אוחזים ומעצבים את ערוצי הנחלים, ספוגים כל ימות השנה במקור החיים ולכן בניגוד לברוש מצוי, דולב מזרחי מהדהד את סביבת המים אל גודלו, אל עלוותו ואל זוהרו הקורן מאשדים מנצנצים.
התרגלנו כי הוא באמת יפה, ואחרי שחזרו ושיננו לנו כי הוא מקומי, הטמענו אותו בשפה, בקו האופק, בשדרות המצלות, במסת השלכת הנפלאה שלו אבל תמיד הוא ישדר לנו את נהרות אירופה ובטהובן ובאך ולא את הסבך המיוזע של שפלת יהודה, פיתות וזיתים ואום כולתום מסלסלת באבק הקיץ הכבד מנשוא.
יהושע בן נון בלהט החרב המתהפכת.