עדכונים ניתן לראות בפייסבוק פה
.1
בינתיים פרויקט המייצב במרפסת בצלאל מתקדם ועמו השתנו כמה החלטות. המרכזית שבהן היא שינוי הרכב הצמחייה. בתחילה היה זה "גן" עם אופי ים-תיכוני, אך לאחר הקדשת תשומת לב מתמשכת החלטתי שכשם שהעגלות המסודרות במעין עזובה פוסט-קטסטרופלית כאנטיתזה לסדר הגינון הפורמלי שמאז לידתו בחצרות רודני אירופה והמזרח הקדום ועד היום כמעט ולא השתנה כך גם השתול שבהם אמור לפעול באופן שמחריג והופך את ייצוג השימוש בצמחיה לראי תרבותי זהו למעשה גן בלהות בורגני כממשק של טבע ותרבות, אורבניות וחדלונה, מקור וחיקוי, ברוטליות ושימור
2.
פן שטרם התייחסתי אליו הוא הזירה הציבורית שהגן מעניק בניגוד לחללים ומרחבים ציבוריים-אורבניים אחרים (הרחוב, השוק, בתי הקפה, גלריות, מוזאונים, בתי הקולנוע, קניונים וכו') הגן מאפשר מפגש אינטימי יותר שיכול להיות מאיים מחד גיסא (מן הטעם הפשוט שהסמוי מהעין מאפשר ומקרים רבים של אונס ותקיפה קורים בגנים) ומאידך מעניק את ההזדמנות לשיח כמעט בלתי אמצעי שלא היה קורה בנסיבות אחרות. כיצד אדם נכנס אל מרחב כזה וכיצד הוא יוצא ממנו כאשר כל האופי הקונבנציונלי של "גן" נלקח ממנו הוא נעלם שטרם פתרתי גם ברמה הפיזית וגם ברמה הרגשית והרעיונית.
3.
יצחק דנציגר תכנן ברמת הגולן אנדרטה לזיכרון הרוגי סיירת אגוז במקום פסל כוונתו הייתה לשתול מאות עצי אלון שקשורים למסורות עצים פולחניים בתרבות המוסלמית והדרוזית שגדלים לרגלי קברי קדושים. הפרויקט למיטב ידיעתי נכשל ואיני יודע מדוע אך יש סיכוי רב שהסיבה טמונה (תרתי משמע) בהבנה הלקויה של השבת הטבע לאזורים מופרעים. גם קק"ל מנסה לעתים לשתול מחדש אלונים, אלות וכדומה. מה שלא נלקח בחשבון בדרך כלל בשתילות מעין אלו הוא התהליך הטבעי בו מאלפי זרעים רק בודדים מוצאים מיקום מדויק שבו יוכלו לא רק לנבוט אלא גם למצוא מים זמינים בטרם יכוסו בעשביה חד-שנתית שתשאב מהם את חיותם. שתילת עץ צעיר לא מבטיחה דבר על קליטתו העתידית. שכן עץ שנבט במקום ושגובהו כבר 100 ס"מ יכול באופן טבעי להעמיק שורש כבר למטר או שניים ואף יותר מכך.
4.
את קרוב למאה העגלות המטוייחות בשליכט צבעוני כפנטזיה בורגנית של "הרחבה במושב" ימלאו פליטי הצמחייה המקומית (מקומית ברמה של קילומטרים כלומר לא צמחים מן השפלה ומישור החוף אלא של הרי יהודה) אשר מבקשים לאחוז מחדש בקרקע המופרעת. סירה קוצנית כצמח חדירה ראשוני לאחר הפרעה יהיה בראשם (עשרות עגלות יוקדשו לו) וכן אלון התבור שנכחד מההר הגבוה בביעור היערות שהמהפכה החקלאית כפתה, אלון שסוע הנדיר ואלון מצוי שממיעוט הפך לדומיננטי. בין לבין יהיו עגלות עם מספר צמחים כ"מיקרו-גנים" (כגינות הגג המאורגנות בקפידה בהן אדניות מצופות עץ הנראות כשטנץ ממגזיני עיצוב) שיצאו משליטה; צתרה ורודה, קורנית מקורקפת, צתרנית משובלת, זוטה לבנה, אזוב מצוי, רקפות, חצבים, לוטם שעיר, געדה מפושקת, מרווה משולשת, שלהבית דביקה ועוד
5.
באופני החשיבה המדעיים של אקולוגיה/בוטניקה ישנו מושג מפתח בשם סוקצסיה, עיקרו הוא חילוף הדרגתי בחברות צמחים ובעלי חיים משלב ראשוני בעקבות התפרצות געשית, שריפה או הצפה וכדומה אל שלבים מורכבים יותר ועד לשיא (קלימקס) שבסביבתנו בעלת גשמי החורף תהיה חורש ובאירופה הממוזגת תהיה יער. זהו תיאור סכמתי אך לטעמי יש בו כדי לחשוף את הבעיתיות שבו; דומה הדבר לתפיסה כמעט ספרותית-פואטית שהכתה שורש במחוזות דידקטים רבים (למשל באסכולות רוחניות) בה הזרע הוא ה"פוטנציאל" והעץ הוא ה"מימוש" (או שוב בתפיסה ההתפתחותית "השיא") ניתן כמובן לראות את אותה תפיסת סוקצסיה/קליימקס כמודל מחשבתי שמונע ומושפע מן התפיסה האבולוציונית הפופולרית. כתבתי על כך לפני כמה שנים ועתה אני חוזר לכך לצורך העבודה הנוכחית כי תפיסה זאת היא עיוות בהבנת המציאות והיא נוחה אולי להדגמה היררכית לאלו המעוניינים לקטלג עצמם בראש מערכת כלשהי אך הדרך בה אופני הייצוג של הקידוד הגנטי המשתנה ללא לאות באים לידי ביטוי אינם היררכיים במהותם, הם מורכבים יותר כתוצאה לברירת המחדל הנחתת עליהם מכורח הלומות התנאים החיצוניים הכופים שינוי או חדלון אך הם אינם "גבוה ונמוך" או "ראשוני ושיא". הם כולם ללא יוצא מן הכלל תצוגה חולפת של תודעה על ריבוא פרטיה כגשושה המתפצלת אל האין סוף, אל הבלתי נודע
ברור שלצורך לימוד שיטתי להבניית ידע, קטלוג, פענוח וכדומה לחלוקה מתודית משמעות רבה אולם יחד עם זאת צריכה להיות הבנה שאופן ההתבוננות הפרגמנטרי של ההכרה בו מכלול התופעות מתפרק ליחידות ותת יחידות ישנה בסופו של התהליך יכולת מוגבלת לגרוף את סך כל ההיבטים הנגלים לעין וחשופים להכרה
הזרע אם כן אינו "פוטנציאל" הוא הוויה, הוא תנועה של התודעה, אפשרות קידוד של שפה, התהוות בכיוון תחת מכבש לחצים. הוא אינו "תחילה" והעץ בן האלף או רבבת השנים אינו "השיא", אינו המימוש אלא תהליך ארוג – בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית
ובאותו האופן החורש אינו ה"קלימקס" אלא רק נקודת זמן ארעית ברצף כביר בו הוא ממתין לבערה שתחזיר את אפר האלונים והחרובים, העוזררים והאלות שהצלו על קרקעית החורש מאות ואלפי שנים ועתה התכלו אל האדמה שתזין מחדש את הכלנית, את החצב, את הסירה הקוצנית והלוטם במרחב שטוף השמש אשר שוב נפתח. שם לא יתחיל "מעגל חדש" אלא רק תמשיך תנופה עצומה של "אופציות" ו "פוזיציות" ללא קץ.
זהו המודל למרפסת, שלוש דוגמאות טיח שליכט מהרחבה במושב נס הרים ומשתלת הסירה הקוצנית שפתחתי לצורך התערוכה.
