בכביש בגין (מצחיק מאוד), מתחת לבית הכרם ישנו קיר "אקוסטי" שם כבר כמה שנים אני מבחין בצלף קוצני. לפני כמה שבתות התעוררתי מספיק מוקדם על מנת לצלמו מבלי להידרס. בעבר נהגתי להילחם בו בגינות ואילו היום לא רק שהוא מוזמן אלא שלעתים יש ואני עושה מאמצים להכניסו בכוונת מכוון. צלף קוצני מעבר לתכונותיו הרפואיות והגסטרונומיות (לא זה שאתם קונים מהמדף בסופר, תחמיצו בעצמכם במלח יחד עם זרעי אניס, שום, צתרה ולימון ובסוף תכניסו לשמן זית: לא טעמתם דבר כזה, נשבע) הוא שיח מדהים בגינות, מושך פרפרים, יש לו פריחה ארוכה בימים שכבר קשה למצוא צמח שיואיל בטובו להוציא ראש תחת השמש הקופחת, ופרחיו מה לומר, יפיפים? לא לא. מדהימים.
זהו אחד השיחים העקשניים, הממזריים, בעלי יכולת שרידות תחת העריצות האנושית שאין רבים ששווים לו. כל סיור ברחבי העיר העתיקה, נחלאות, מאה שערים ואין ספור מקומות אחרים יניבו לכם תמונות ממרפסות, מרזבים, קירות וכתלים חשובים יותר או פחות ששם תמצאו אותו לא רק נאחז בציפורניו אלא בהוד והדר, לעתים נדמה ששורשיו יכולים גם לחדור דרך הבונקרים בנתנז.
בסוף החורף הייתי בקשת רובינסון, זהו אתר מצמרר, ממש בסמוך לערימות הסלעים שניפצו את המדרכה הקדומה עת שהושלכו מרחבת בית המקדש על ידי תושבי העיר ששועבדו (נמצאו גם עצמות אדם ביניהם) ישנם שיחי צלף, שאין כל ספק שהם צאצאים לשיחים שהיו עדים לזוועות בשנת 70 לספירה.
זהו ללא ספק צמח של מעזבות, של חדלון אנושי ושל כמיהתו של הטבע לכבוש מחדש את מה שנלקח ממנו ולכן כנראה שהוא יככב בעגלות "עבודה צומחת" (למי שטרם קרא על הפרויקט שמחסל לי את זמן הכתיבה הנה קישור א' וקישור ב') יחד עם סירה קוצנית.
היות והוא נשיר חורף אפשר לשתול אותו בסמוך לנשירי קיץ כמו מרווה כחולה או קידה שעירה (או גם וגם, אני התחלתי לשלב למשל קריופטריס קיו בלו עם קידה שעירה). גם באפס השקיה. ישנה גרסה במשתלה של צלף ללא קוצים אך נמסר לי שהוא רגיש מאוד להטלות של לבנין משויש.
הנה הוא בבגין ובכותל המערבי:
חוץ מצלף קוצני כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על התופעה המזעזעת הזאת:
התמונה צולמה בקניון האחים ישראל, וזהו אמנם פרט מעניין בסדרת "עצים מיניאטוריים" שכולם סינתזה מוחלטת (פלסטיק למעלה, במבוק באמצע וחלוקים למטה!) העומדים להם כשריוני אבירים בטירה אירופית, אך ניתן לראות כמובן את אלו החיים (the living dead) הנמצאים היום בכל גינה חדשה כישנה, ומראם מתאים בהחלט לתיאור הבנלי "פטריות אחרי הגשם", גשם של חומצה אולי.
זה כמובן שוב קשור ללואי ה14 ואנדרה לה נוטרה אך באמת מדובר בתופעה חברתית חובקת, תמר גטר הסבה את תשומת ליבי לכפר המלכה של מארי אנטואנט שהיה אמור להיות אנטיתזה לתרבות הגינון בורסאי, זאת היא באמת תופעה מעניינת או לפחות הדימוי הציבורי שלה. מסתבר שמלכת צרפת ביקשה להקים בהשראת רוסו גן "טבעי", שם היא מלוותיה ועוד נשות אצולה היו מתלבשות כאיכרות, חולבות ועוסקות במלאכות המשק (הגן תפקד כמשק לכל דבר תחת ניהול מקצועי). מובן שכל הקומפלקס גודר והיה ללא גישה למדוכאי צרפת של אותה תקופה. תמר גטר העלתה את הסברה שהתרבות שהעריצה גאומטריה כמו תרבות צרפת טרום המהפכה לא רק סגדה למונחים של חוק, סדר ושליטה (של האלוהים, של הכנסיה, של האצולה) אלא שיש בה גם יסוד הערצה ממשי לאלוהי, לנשגב, לטבע שכן גאומטריה (שהיא ענף מתמטי) היא "שפת האלוהים", זאת דרך לבחון זאת, אך אני חולק על הדברים, למיטב הבנתי מארי אנטואנט הייתה כה "תרבותית" עד שזיכרונה שכח מהו אדם, היא, בעלה, וכל המנגנון המשפטי-מדיני-פוליטי שפעל מזה דורות היה מותנה כלהקת כלבים, רעיונות אודות הטבע לא מחברים אנשים אליו, גם היטלר העריץ את הטבע ואפילו נהג לצייר אותו, לכן אני סבור שיש להיות זהיר ביותר באופן בו אנו ניגשים למילים הללו: "טבע", "נשגב" או "אלוהי". ליופי משמעות זניחה כאשר הוא רק נרכש.
מי שידע לעשות הון מהשילוב של אמנות פומפוזית וגינון טופיארי הוא גף' קונס, אמן שאתגר מעט את עולם האמנות בטרם האינטרנט עשה שמות בפורנוגרפיה (הוא נישא לצ'יצולינה וצייר את שניהם במספר תנוחות אטרקטיביות), בדוקומנטה של 1992 לאחר שלא הוזמן הוא נכנס בדלת האחורית כאשר שלושה סוחרי אמנות מימנו לו את פסל הענק של כלב טרייר עליו עשרים אלף צמחים. ממש גלגול של אנדרה לה נוטרה. אבל אם אנשים מתרגשים מהאיוולת הזאת מה הפלא שרואים את כדורי הצמחים היום בכל פינה.
ולסיום קטע קצר שקשה להאמין שהולחן באותה מאה (1718) בה גברת אנטואנט אכלה בריוש, אולי בגלל שהמוזיקה מלכתחילה עוסקת בהבנה מופשטת יותר מאשר אמנויות כציור, פיסול ואדריכלות נוף היא הצליחה להימנע מאותה אילוסטרציה פומפוזית של מתמטיקה ופשוט הבינה אותה:
באך – פרטיטה לחליל בלה מינור (BMV 1013)