הפוסט הקודם עורר קצת גלים בביצה המקומית ובכמה מקומות הועלו אף טרוניות והאשמות כנגדי (החמורה שבהן הייתה ש"ירדתי מן הפסים", מודה) אני רוצה מעט לחדד את עניין הביקורת וקשירת הפוליטי לפן הייצוגי – אסתטי: למרות שאנו חיים באזור שמאפשר לפחות לחלק מן האנשים בו חופש ביטוי, יש מקורות היסטוריים/חברתיים/פוליטיים לחלקים גדולים בצד הוויזואלי של חיינו, מנורמות של לבוש וכלה בארכיטקטורה. משטרים נוטים לעשות שימוש מכוון באספקטים שונים של אמנות, הם עשו זאת תמיד. ציירי חצר, אדריכלים לתכנון כיכרות, ארמונות ושדרות, פסלים ואף משוררים ומחזאים. כולם נרתמו על מנת להאדיר ולפאר, לכוון את הקהל ולשמור על מראה ספציפי שיאפשר עוד אמצעי שכנוע, בקרה ושליטה. אפשר ללכת לאחור מאות ואלפי שנים, חלק מן המונומנטים העומדים על תילם נחשבים עד היום להישג אנושי כביר על אף ששירתו מנגנונים מושחתים מן היסוד. הקולוסיאום שנטבחו בו עשרות אלפי אנשים לתשואות מיליונים במהלך למעלה ממאה שנים הוא אחד ממבני הזוועות שמתוירים במאות אלפים מידי שנה.
או הקפלה הסיסטינית שברומא ביקשה לחזק מאמינים בעזרת הפרסקאות המרהיבים של מיכאלאנג'לו בו בזמן שהכס הקדוש שרף למוות נשפטים מן האינקווזיציה. אנחנו רוצים להאמין שהחוויה האסתטית מזככת אותנו ומעלה אותנו אל מקום "גבוה" יותר אך הכמרים, החשמנים, הארכיבישופים, האפיפיורים והאינקווזיטורים היו במקום נמוך מאוד עת שהונו את עצמם ואת צאן מרעייתם בדבר "חטאים" על הומוסקסואליות, אוננות, קיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין (האפיפיור אלכסנדר השישי נהג לערוך אורגיות המוניות) ועוד אין ספור שטויות בנות אלפיים שנים. עריצות אנטישמית ברוטלית כוונה ישירות מן הכס הקדוש עת שהקהל היה מתפלל לסליחת ישוע תחת הקפלה הסיסטינית המרהיבה, הכסף לשלם למיכאלאנג'לו ולשאר האמנים הושג על ידי מכירת שטרות מחילה. גם בעת הזאת נאספים מאות אלפים בכיכר פטרוס שתוכננה על ידי ברניני כדי לשמוע את נאומי הבלים של האפיפיור הנוכחי. זה מאוד מפתה להתבונן על "יצירות מופת" אך יש לאלו הקשר ספציפי בתוך נוף פוליטי, כמעט כל האמנות החזותית באה מתוך הקשר היסטורי של עריצות מדממת, אלו הם רק שלוש דוגמאות מתוך אין ספור.
השנים הרבות שחלפו מקהות את האימה מן הזוועות אך אפשר גם לראות דוגמאות קרובות יותר שבוודאי יזעזעו אותנו אחת מהן היא לני ריפנשטהאל שהייתה קולנוענית חדשנית ששירתה את היטלר והרייך השלישי בשלל יכולות וירטואוזיות שרתמה לתעמולה הנאצית הנה קטע קצר מתוך הסרט:
נזכרתי בהשוואה שרציתי פעם לערוך בין האסתטיקה של הבונסאי לזאת של כריכת רגליים בסין. מי שלא מכיר את התרבות הזוועתית של כריכת רגליים שיעשה רגע הפסקה ויצא לשיטוט אינטרנטי של 15 דקות.
למרות שכל חובב בונסאי יאמר שהעיסוק המרכזי בתרבות זאת הוא "חיקוי הטבע" על ידי עיצובו המתמיד אני חולק על הנחה זאת, אני סבור ששם המשחק בבונסאי הוא אותו שם גנרי הטבוע בכריכת הרגלים: שליטה (dominatin). ההטבעה האסתטית ששני תחומים אלו כופים על ההכרה מצמיתה בעצמתה. מובן שכיום מי שעוסק בבונסאי אינו שובר את אצבעות ילדותיו והופך אותן לנכות על מנת להפגין עליונות מעמדית אך האסתטיקה קשורה עדיין לטבור התופעה.
- לא בונסאי אלא פנג'ינג, למעלה מאלף שנות תרבות אסתטית, מזכיר משהו כפות?
המקור לבונסאי אינו יפן ולמעשה מקורו גם בסין, שמה של תרבות גידול העצים המיניאטורים היא פנג'ינג (Penjing) וגילה לפחות 1400 שנים ויתכן שהרבה לפני כך, אמנם יש לה ניחוח רוחני בשל דימוי הנזירים השלווים המטפחים את העצים אך יש לזכור שני דברים בנוגע לדימוי זה: האחד, נזירים בסין ויפן הפאודליות היו דומים לכמרים באירופה הפאודלית דהיינו שחיתות מוחלטת וחולקת כוח מצמית עם גורמי השלטון. והשני שעצם התרבות הנזירית היא מעשה של שליטה, אמנם רוב הקהל שבוי בתזה הגבוה של שליטה זאת (שליטה על תשוקות הגוף, שליטה על חמדנות, שליטה על התודעה עצמה) אך היא מעוותת ומקורה זהה, ההבדל המהותי בינה ובין השליטה האגרסיבית שרובנו מפגינים הוא שהאלימות במקרה הנזיר מופגנת פנימה ומדכאת את החוויה החושית על ידי סדרת תרגולים אין סופיים. בכל מקרה מה שמעניין הוא הדמיון המדהים בין שתי התרבויות האסתטיות
בתרבות העכשווית אין ספור דוגמאות לחווית שליטה אסתטית. אחת הנפוצות שבהן היא תרבות גידול כלבים גזעיים אמנם גם בעלי כלבים מעורבים לא אחת מפיקים מייחסם אל כלביהם את תחושת האדנות, אך בולט הדבר במיוחד בתרבות של כלבים גזעיים, בתחרויות, בטיפוח ובאילוף. ההיסטוריה של טיפוח הגזעים לא מסופרת בדרך כלל אך יש לזכור שאגודות צער בעלי חיים לא יכלו לעתור לבג"ץ לפני שלוש מאות שנים והצורה בה "מטפחים" גזע הייתה סלקציה פשוטה. כמה גורים סיימו את חייהם בתוך גיגית מים במשך מאות שנות הטיפוח אפשר רק לנחש.
דוגמה נוספת בולטת היא כמובן מין. ותחום הפורנוגרפיה היא העדות החזקה ביותר לצורך במרכיב השליטה, רוב הפורנוגרפיה נשענת על פנטזיה גברית ואין ספור מחקרים מצביעים על יחס שתלטני-גברי בתעשייה הזאת, אך אולי שיאה של התופעה נמצאת ב BDSM שם לחוויה האסתטית קשירה ישירה תרתי משמע אל חווית השליטה המינית עצמה. גם אם היא נעדרת ביכולת הפיזית היום-יומית במפגש החברתי הרי שלפחות בתום הפנטזיה המינית היא מתפרצת במלא כוחה.
למרות שאנחנו במאה העשרים ואחת וחלקנו מצביעים בבחירות חופשיות יותר או פחות, אנחנו עדיין קרובים יותר לימי הביניים הפיאודליים מאשר לדימוי אותו היינו רוצים לאמץ כבני אדם חופשיים.