ככול שחולף הזמן מתבהר לי שתחום פרנסתי בתכנון גינות או אדריכלות נוף או איך שירצה פלוני לקרוא לכך הוא בעיקרו תרבות של פורמליזם צר, עיסוק דקדנטי של מגמות אופנה, סמלי סטטוס ואסקפיזם חוקי לתלאות החיים המודרניים. זהו תחום אחד מיני רבים של מה שמכונה Visual arts אבל בעיקר בפן של אסתטיציזם שהוא ראי מדויק למדי לחברה נרקיסיסטית המורכבת מאינדיבידואלים כביכול שאינם אלא עדר כבשים בעלי מלתעות.
בפוסט הקודם התחלתי לכתוב על אופנת הכבשים האחרונה שכובשת את מכלי הגלזורה הבורגניים (שמנת הכי סולידי), יש כמה צמחים שמשמשים לתועבה הזאת, הדס מצוי למשל, דורנטה או סיזיגיום מכבדי, אפשר לראות שהאלגוריתם של גוגל כבר מתייחס אליו בחיפושים שונים. זהו למעשה come back של גינון הטופיארי שמכה באנושות כבר מאות שנים, טים ברטון לקח כמה סממנים ממנו והכניס אותם אל תוך סרטו המספריים של אדוארד, שם החברה העדרית, השמרנית, המשועממת והמנוונת מתלהבת עד אימה מן התוצרים שהגיבור מפיק מיידי המספריים הנכות שלו, ברטון קושר שם קשר יפה בין טופיארי לתרבות תספורות הכלבים וסלוני היופי, ריק קיומי בפרוורי אמריקה הלבנה.
אבל התרבות האסתטית היא באמת רק חלק ממכלול ההתייחסות שלנו למשמעות בעולם, הרגלי צריכה פתולוגיים, רצון עז שישרתו אותנו והפנטזיה הילדותית במשחק המלכים המעושה הם אבני יסוד של התרבות כולה. קחו למשל את הצורך העז ב"חופשה". מי בעבר היה נוסע לחופשה? מלכים, נסיכים, ברונים, דוכסים ושאר אנשי אצולה ושררה, זאת הייתה שכבה מצומצמת של מוקדי עושר וכוח שנסמכו על רודנות ומסביבה נעו ללא הרף משרתים, מנקים, טבחים, גננים, ציירים, מוזיקאים, סנדלרים וחייטים, בקיצור החברה כולה. מאז המאה ה18 האנושות התקדמה אך אם נתבונן מסביבנו ובתוכנו נגלה שמה שאנו רודפים אחריו השכם והערב הוא הצורך שמישהו אחר יעשה לנו את מה שאנו מתוך גדולתנו לא נרצה לעשות: שמישהו (אחר) ישטוף לנו את הרכב, יציע את מיטותינו, יגיש לנו את ארוחותינו, ידיח את הכלים, יתקין לנו ארוחות (מלכים), ינקה את הרצפות והאסלות. כן, אולי שלא ינגבו לנו את הישבן אבל לפחות שינקו אחרינו את השרותים. אחד המדדים להצלחת החברה הוא כמה אנשים עוברים בשנה בנתב"ג (13.4 מיליון!), רק תנו לי חופשה ברומא/בנגקוק/דארמסלה/ניו-יורק ואני מסודר. זה לגיטימי (לגיטימי היא אחת המילים המטומטמות שיש) זה משתלם לכולם (אנחנו הרי משאירים שם כסף ולא שדה קטל), אפשר לצרוך על הדרך קצת תרבות (תערוכה בגוגנהיים, גינות בצ'לסי, קברט בברלין). כולם מרוויחים לא? מה החדרנית לא צריכה לתת עדשים לילדים שלה? המנקה לא רוצה לקנות לעצמו איי-פון חדש? נהג המונית לא רוצה פלזמה 42 אינץ'? הטבח לא חולם על תוכי? זאת התשתית לחלק מהותי מהענפים המרכזיים ביותר בכלכלה העולמית, תיירות, מלונאות, מסעדנות. לא אחת אני נתקל במודעות "דרושים" בהם אחד הקריטריונים הראשיים הוא "תודעת שירות גבוהה" בחיי, תודעת שירות, אבולוציה.
כולנו חולמים, יש לא מעט שאפילו רואים זאת כדבר בעל חשיבות. לא אמרתי שלא נחלום (למרות שאפשר גם שלא) רק שנשים לב מה שאנחנו מבקשים (לחיות כמלכים ומלכות) למה (כי כולם עושים כך) ואיך (חיים רק פעם אחת).
- אלגוריתם בפעולה, הנה מה שאנחנו מחפשים
