השבוע לרגל חופשת החנוכה של הילדים נסענו למדבר, כבר למעלה מעשר שנים שאנו עושים זאת בהרכבים משפחתיים/חבריים שונים. בדרך כלל לשפכי נחלים בערבה, מקימים מחנה, מביאים מהבית עצים למדורה (עצים הם משאב יקר ערך מבחינה אקולוגית במקומות צחיחים) ויושבים יומיים-שלושה. בלי מחשבים, טלוויזיות, צוותי בידור ומסעדות. סירים על האש ומה שהילדים מכנים "תבשיל מדבר" – מה שיוצא אני מרוצה.
למקומות צחיחים יש השפעה שונה מאשר הסביבה הנוחה לקיום שרובנו חיים בה, אני חושב שהם מותחים לקצה את המתח העמוק והמודחק שבין הקיום והמאמץ לשמר אותו, מחד גיסא יש לבני האדם את היכולת להתפעל ממה שאנו מכנים בשם "יופי" בן אם נבחין בו בשקיעה ובזריחה, בהרים ובגאיות, באורות מיליארדי השמשות, במעוף הפרפר או בעין החתול. אך מאידך גיסא יש לנו את הפריבילגיה להתבונן ביופי זה מבלי שנצטרך לנוס מפני זאבים, מבלי שנצטרך לקושש עצים למדורה שתשמור על חום התינוקות, מבלי שנאלץ לחיות בתחושת רעב מתמדת בחיפוש אחר מזון שאין כל ביטחון שיימצא.
לרדת למדבר ו"להרגיש" או "להתחבר" אל הטבע ולהתפעל מיופיו מכיל מידה רבה של הכחשה ואף צביעות. אנחנו מגלגלים וצוברים אנרגיה במשך אלפי שנים: טרסות שמאפשרות חקלאות, בנית בתים, ידע כביר אודות תזונה, מרפא ורעילות של צמחיה, קריאה וכתיבה, ידע שהתפתח אל הנדסה מורכבת, שהלך ונצבר והתעצם בעולם כולו. שאפשר לכבוש את הטבע, לרתום אותו ולשלוט בו לצרכינו תוך כדי פעולות ברוטליות מזוויעות כלפיו וכלפי עצמנו.
קל מאוד להתבונן על בטן מלאה באוסף האבנים המדהים של חלוקי הצור המעורבים בגיר ושוזרים חום באפור בטווח טונים שאינו נגמר, במתי מעט הצמחים אשר מצליחים לשרוד חורף כמעט נטול גשמים וקיץ של חום מצמית.
יש נתק בלתי נתפס בין התשתית האורגנית המקיימת את ההכרה האנושית, לבין ההשתקפות מצידה הפנימי של הרשתית וקידודה במוח. בין האין סוף שנע ללא לאות לבין קיבועו במהלך תפיסת זמן החוויה. זאת אותה תשתית שעוברת כחוט השני בין כל בעל תודעה, פשוטה כמורכבת וצמאה מתוך דחף נטול שליטה להמשך. דחף שהופך ברבות הימים בריבוא רבבות של שכפול והשתנות לאספקלריה מהממת, לגיוון ללא קץ בהתפתחות האלוהות.
