בגלל המיקום הגבוה בחיפושי גוגל על השם אילנתה בלוטית אני מקבל פניות רבות בנושא מתוך איזו תקוות שווא שיש לי פתרון פלא כלשהו בנושא. לפני מספר חודשים התקשר אלי אדם שגר במרכז ירושלים עם סיפור ורעיון מעניין. הוא חי בבית עם ערך שימור היסטורי וכך גם החומה הסובבת את ביתו. כמו במקרים רבים האילנתה השרישה על החומה והחלה מפרקת אותה. העיריה שהבחינה בכך תבעה ממנו להוציא את האילנתה ולתקן את הנזק בשל הערך ההיסטורי של הנכס. האיש שלא מעוניין לשלם מכיסו אלפי שקלים מנסה לברר האם הוא יכול לתבוע את העיריה על הזנחה מצידה שכן רשלנותה בביעור האילנתה (ומקורם בשתילה ממוסדת של העיריה ולא בשתילה פרטית) הביא להתפשטותה ותפוצתה הנרחבת עד לשער הבתים עצמם. לטעמי זאת סוגיה נפיצה ואם אכן תגיע בתביעה פרטית או ייצוגית לבית המשפט יכולות להיות לה השלכות מרחיקות לכת מבחינת התייחסות הרשויות לבעיות התשתית שהאילנתה מציבה אשר רק ילכו ויחריפו בגרף תלול בשנים הבאות. בית משפט יתקשה להיענות לבקשת נפגעים היות וגלגול האחריות לפתח הרשויות יתלווה בסכומי עתק שיאלצו בסופו של יום להיגבות מכלל תושבי העיר אך זה ברור כבר בשלב (מקדים) זה כי בהתפשטות האילנתה נזקים יש והעתיד אינו ורוד
הנה שתי תמונות שצילמתי לפני כחודשים בקריית יובל, העיריה מסמנת עצים (מכל סוג ומין) מטעם לא ברור, אולי לצורך מעקב, אולי לצורכי שימור. בין העצים מצאתי גם אילנתה בלוטית. רוזה ברונדז שעוסקת בנושא כאדריכלית נוף הציעה כי זהו סקר עצים לקראת עבודות במקום. זה אכן מתחבר לתוכניות העתידיות של העמק שם. אם כך אני מקווה שהעץ מועמד להשמדה.
מי שאינו מכיר את הגן לצמחי ארץ ישראל שבקיבוץ הל"ה יכול כסיור מקדים לצפות בסרט הבא. זהו סיפור של גן ואיש שהוא יותר מ"גן בוטני". יש פעמים בהן הנורמה חורגת ממנהגה ואנשים יחידים עושים דברים החורגים מכל קנה מידה סטנדרטי. בדרך כלל מתלווים לאירועים כאלו גחמות שנתפסות בציבור כשיגעון גדלות (כטבע שני לאמנות באשר היא) אבל במקרה הזה לא צריך ללכת רחוק כדי להבין שהאיש הוא ההיפוך המוחלט לתופעה ורגישות קיצונית הולידה יופי שכולו פשטות וענווה. עַתָי יֹפה מורה לביולוגיה שבשעות הפנאי הקים במו ידיו גן מדהים לצמחי ארץ ישראל. זהו סרט איטי מאוד, לטעמי איטי מידי ויוצרו היה יכול בקלות רבה לקצוץ למעלה משני שליש ממנו ובעיקר לשנות באופן דרמטי את פס הקול הנלווה שנע בצעדי קיטש מלודרמטיים עד לשיממון האפרכסת. הצילומים מרהיבים וחסרה רק מעט תנועת מצלמה על צְלַמְנוֹעַ אבל באמת שיש שם רגעים יפים ומרגשים. אבל אני חושב שמרגש הרבה יותר פשוט לקום ולנסוע לשם
ולמי שחושב שתרבות של גינון בר קיימא לא מחזיקה מים צריך כנראה לנסוע לכרמיאל שם החלטה אסטרטגית משנה לחלוטין את פני העיר. דבי לרר אדריכלית נוף עם אורינטציה לבר ולגינון בר קיימא לא משאירה שבויים וגורמת למהפך שלם כיצד אנשים תופסים כיצד "צריכה להיראות" גינה, כיצד מחלקים משאבים ומה זה בכלל יופי. (ותודה רבה לערן מאירי שמאיר לי כל כך הרבה) רק שוב, אפשר גם שם לקצץ לחצי את אורך הסרט.
ולסיום בזמן הגן הפתוח שאירחתי בתום החורף אחד מהמבקרים מילא סדק קטן בבּוׂר הבּוּרוּת הכביר שלי וגילה לי את דבר קיומו של פיט אודולף (Piet Oudolf) שמלהטט בין פיגורטיביות פורמליסטית למופשט נא (raw) בבר. עם שימוש נרחב בדגניים. זה לא בדיוק פאי הלימונים שלי אבל זה מאוד מעניין, טל לוטן הסבה את תשומת ליבי שתכנון הקומפוזיציות שלו נמכר באופן עצמאי כיצירת אמנות.
הנה עבודות שלו והתכנון:
ולסיום (ממש) משהו קצרצר על אלוהים:
ישנו סיפור ישן על אדם אשר חי בתקופה של מלחמות, רעב ועוני. אכזריות נוראה ושחיתות פשתה בכל ובהגיעו לבגרות קץ בהסברי המלומדים, הזקנים והחכמים אודות המבנים הפוליטיים, הכלכליים, המעמדות, הדתות ושאר החלוקות והחל לחפש אודות אותו מושג ערטילאי הקרוי אמת. הוא תר את הארץ לאורכה ולרוחבה, טיפס על הרים וחצה מדבריות ולבסוף לאחר שנים רבות מצא את אלוהים. הדבר הראשון שביקש מאלוהים היה לדעת את האמת ואלוהים כמובן הסכים אך ביקש מן האיש כוס מים להרוות את צמאונו. יצא זה מיד לחפש מים ובדרכו פגש אישה ומטבע הדברים ליבו יצא אליה ותוך זמן קצר נולד לשניים ילד ולאחר מספר שנים המשפחה התרחבה והחיים נעו במסלולם הרגיל.
לאחר זמן לא רב המלחמה הגיעה אל עירו של האיש ושכונה אחר שכונה התקרבה אליו ויום אחד ברחוב מגוריו הפגזים נחתו בזה אחר זה, הרס, עשן, להבות ואבק, זעקות הפצועים, היתומים וההורים השכולים מילאו את האוויר והאיש נכנס מטה אל המרתף עם משפחתו ושמע כיצד מרגע לרגע האימה מתקרבת לסף ביתו וכאשר לא יכל עוד לנשום מהאבק שמילא את פיו ולא ידע עוד אם אשתו וילדיו נמצאים בין המתים או החיים זעק לאלוהים.
ואלוהים ענה לו ושאל היכן היא כוס המים שביקש.
בטח לא על ידי האמצעים שהפכו אותו לכזה.