בעקבות הפוסט הקודם בו יצאתי כנגד אסתטיציזם של גינון פורמלי ובכלל בנהיה אחר פורמליזם אשר נכרך באופן היסטורי עם פאר וראוותנות יצא לי לשמוע מכמה מקורות מיני משפטים כנגד שיפוטי שניתן אולי לסכמם באמירה הנצחית המוטחת כלפי הביקורת באשר היא "כל הפוסל במומו פוסל"
האמירה במקור נלקחה מתוך ויכוח תלמודי בין רבנים אודות דיני נישואין, יחס לנשים, כבוד, ביזוי פומבי וכולי והפך ברבות הימים ללהב מעקר כל דבר ביקורת המותאם ככפפה ליד הפוסט-מודרניזם והניו-אייג' בו עצם ההתדיינות הוא העיקר (לשם שמיים!), כל נקודת מבט היא אקראית וחסרת תוקף וכל שנותר לנו הוא להשלים עם הקיים (הרבנית ביירון קייטי היא אלופת העולם במשקל כבד בג'גלינג פוסט-בודהיסטי זה).
אז אכן הצד שכנגד אינו מבטיח דבר ולעיתים קרובות מידי הוא רק צידו השני של אותו המטבע (כתבתי על כך פה) אך ראוי לכל הפחות להיות מודעים לבחירות שלנו, להתניות שלנו, לבקרן ולא להניח שהשמש זורחת לנו אתם יודעים מהיכן, היא לא.
כתבתי בעבר על הפער בתפיסה האמנותית בין הקונקרטי לבין המופשט והחתירה המוקדמת עוד של אמנים כמיכלאנג'לו, ולסקס ורמברנדט ברבות ימיהם אל עבר ניתוק מהקונקרטי מתוך הבנת מגבלת החומר וצרות הראליזם אשר אז כמו היום אנשים נוהים אחריו כאל להטוטני אש בקרקס זאת אותה נהיה אשר הופכת את הטופיארי לכה פופולרי בו דמויות "מתגלות" מתוך החומר, זאת בנאליזציה שמושכת אותנו אל האילוסטרציות הפשטניות ביותר שניתן להעלות על הדעת. אני סבור שגם בטהובן הגיע למסקנות דומות לאחר קריירה ארוכה ואהודת קהל שבוי ולכן בערוב ימיו כאשר שמיעתו דעכה וחנופת ההמון עניינה אותו כקליפת השום יצא למסע אל המופשט ולכן לפני שנמשיך רגע מוזיקלי: אחת מרכבות ההרים המרהיבות שבטהובן הרכיב. היות ומלכתחילה הקונסטרוקציה היא וירטואוזית רבים מנגנים אותה כאילו אין מחר. זאת דווקא גרסה מתונה והפסנתרן אינו מוכר או נחשב לגאון עולמי בסדר גודל של ארתור רובנשטיין או אף איוו פוגורליץ אך הטו אוזן ושימו לב: הסונטה האחרונה לפסנתר מספר 32 אופוס 111 אין פה שום דבר קליל ובניגוד למקובל לטעמי גם אין פה כל דרמה (יסלח לי דניאל ברנבוים) רק מרחבים של צלילים, העדרם, שבירתם ובנייתם מחדש.
אל המופשט:
בשבוע הבא מתחיל פרויקט חדש בלפיד שם שוב אני נכבל לממדים צרים של פאות וחיתוכים גאומטריים מתוך אילוצי מגרש שהוקטן בשל הגדלת הבית לפחות ממאתיים מטרים רבועים. כושר המיקוח עם מגוון הצמחייה בפרויקטים מסוג אלו מכניס אותי תמיד למועקה מסוימת; בעוד השאיפה למרחב תמיד גדלה הצמצום הפיזי מכופף אותי לתנאים מגבילים. הפרויקט הקודם במעלה החמישה היה עם שטח של למעלה מ 600 מ"ר שבתוכם מרחבים רציפים של מאות מטרים דבר שמאפשר חוויה פתוחה ותנועה רב כיוונית עם שכבות שונות, עם חזרה והתפתחות. הדחיסה הזאת לחלק קדמי של 60-70 מ"ר שגם הם נחתכים על ידי אילוץ מטבח חוץ, על ידי שביל מדרך, ופרגולת הצללה גדולה וחלק אחורי בגודל דומה המוגבל בתורו על ידי אילוצים אחרים כרחבה לטרמפולינה עצי פרי וכולי. אני מודה בחוסר רצון שצמצום שכזה דורש עבודה מסוג אחר, דינמיקה מתוחה, חיתוך אזמל ומרחב תמרון מינימלי לטעויות. וכל זה עם אחוזים ניכרים של הצללה. בקיצור סיר לחץ.
פגשתי את אחד מקוראי הבלוג במשתלה (השם נשכח ממני, סליחה) והוא סיפר לי שהוא גם מנסה תחליף מדשאה אשר בה הוא שתל גם מרסיליאה קטנה (או זעירה – Marsilea minuta ) זהו שׁרך (מבטאים עם שׁ כמו שלום ולא כמו שרוך) מקומי שנכחד או כמעט ונכחד. לעתים ישנו במשתלות שרך בשם מרסילאה (מרסיליה) גדולת רגל שסימה קגן הביאה לפני מספר שנים והוא גדול יותר, כמעט ואגרסיבי ויכול לשמש לכל תנאי התאורה אך לטעמי ריבוי מרסיליאה זעירה על ידי משתלות יכול להיות מעניין לא פחות על אף דרישות המים הגבוהות אם כי גם תנאי זה יש לבדוק.
אני חושב שאעשה מעקב מצולם צמוד פעם בארבעה- שישה שבועות אחרי תחליף המדשאה. הנה תמונה מהמדשאה במעלה החמישה מאמצע אוקטובר:
צמח מעולה שאותו אני כבר זמן רב שותל ולא כתבתי אודותיו הוא טגטס למון קומפקטי (או 'צפוף'), ראשית שמו נגזר משם משפחתם של הזוג ג'ון ושרה למון שהיו בוטנאים בקליפורניה בסוף המאה ה19 ולא בגלל הריח העז הנודף מעליו רק מחיכוך אקראי בנעלים. את העלים ניתן לחלוט לכוס תה משובחת. טגטס למון בניגוד להרגלי הטגטס המקומיים הוא רב שנתי ונראה טוב משך כל השנה, הזן הרגיל הוא בגובה 120-140 ס"מ ואילו זה הקומפקטי מגיע ל40-50 ס"מ ורוחב של 70-90 ס"מ. נראה במיטבו בשמש מלאה ופורח בעוז מהסתיו ועד האביב. במקור גדל בצפון מקסיקו עד דרום ארה"ב ומכאן ניתן לגזור את עמידותו בחום ויובש. שימו לב כאשר אתם רוכשים באיזה אחד מהזנים מדובר. הוא מאוד מאוד מהיר בצימוחו, למען האמת אחד המהירים ביותר ולכן יש לשים לב למרחקי השתילה מצמחים סמוכים שהם איטיים בצימוחם ומתאים הן לאזורים חמים והן לקרים. הנה הוא בפריחתו במנזר לפני מספר שבועות:
בקרוב מאוד אתרחב לי שוב בגינה גדולה בבית זית ואצטמצם חזרה בגינה קטנה ברעננה.
האילנתה לא נחה על שמריה לרגע הנה תמונה משבוע שעבר לידיעת חברת החשמל:
והנה תמונה מהקמת הגינה במעלה החמישה, מרחבים:
ומלבד אלו לשמחתי אלמד בדצמבר בבצלאל קורס מקוצר ודחוס הנה עיקרו:
חי צומח דומם: היבטים בין הצומח לתרבות.
הצומח הוא החוליה המקשרת האחרונה שבין הטבע הפרה היסטורי לבין תרבות העכשיו על ערי הענק, צירי התנועה, שדות החקלאות ושטחי המרעה העצומים אשר הופקעו מסדרי בראשית במאות השנים האחרונות ושינו את פני הארץ.
בערים אשר הולכות ומתרחבות וכוללות כיום למעלה ממחצית אוכלוסיית האדם בעולם עיקר פני השטח מכוסה בטון ואספלט, את האדמה בתהליך העיור מוציאים ולאחר מכן מחזירים בתהליך שמנתק אותה מן ההקשר המקורי בה נוצרה ובתוך פעילות הגומלין הכבירה שבין החי והצומח במיליוני השנים שקדמו להופעתנו.
לתהליכים אלו השלכות רחבות על תחומים רבים; אדריכלות נוף מתוכננת, תחזוקה שוטפת ונגזרות פיננסיות. פלישת מינים ושינוי נופי נכפה, פגיעה בתשתיות חיוניות, הרעלת מקורות מים ועוד.
התיחסות לצומח שלא למטרת מזון בראי התרבות קיימת כבר אלפי שנים ומקורותיה כמו שאר שורשי האמנויות באריסטוקרטיה הפוליטית והדתית של הרודניות השונות אשר התקיימו במזרח ובמערב.
בקורס ניגע בכל אלו דרך הרצאות, סיורים ואף התערבות ישירה.
ותסתכלו אל השמיים.