כלל ידוע הוא שבמבחן התוצאה יש לקחת בחשבון גם את הכוונה אך כוונות נטועות בהקשר ואירועי האלימות לעולם אינם מבודדים. הם פירות ביאושים לרצף זריעת הפרדה במשך ההיסטוריה כולה. רצף שנע ומתכנס מתוך ההסלמה הטכנולוגית לקרשנדו גרעיני בלתי נמנע. החרות הפנימית שהיא אמתלתה הנצחית של הדמוקרטיה המתגוננת מובילה אם כן אל השמדה מוחלטת של האנושות כולה. לעריפת ראשים הדים רבים בצפיות ברשת אבל שעות ספורות לאחר שיגור רבבות ראשי נפץ גרעיניים כבר לא יישאר מי שיצפה.
לפני זמן קצר התפרסמה ידיעה של גילוי מדהים בהקשר זה לחולמים על זמנים בטרם הדתות והלאומים התבססו, עוד אשליות לגן עדן אבוד של החברה הטרום חקלאית, טבח בן למעלה מעשרת אלפים שנים של קבוצה בת 27 איש כולל נשים וילדים.
חזרתי שוב להרצאה ב TED שהגשתי בפוסט שלפני חודש, משהו הפריע לי בגישה ה"אבולוציונית" של דניס דוטון ואני חושב שמצאתי חלק מרכזי בעייתי בתזה שלו. בין הדקות 2:30 ל3:00 בסבב גאוגרפי הוא מונה חמש דוגמאות לכך שההתניה התרבותית מתמוססת אל מול אמנויות שיופיין חוצה גבולות: "בטהובן נערץ ביפן", "פרואנים אוהבים הדפסי עץ יפנים" "פסלי אינקה נחשבים כאוצרות במוזיאונים הבריטים", "שיקספיר מתורגם לכל שפה על פני האדמה", "ג'אז וקולנוע אמריקני, הם הולכים לכל מקום!" כלומר העובדה שיש חילופי ידע ושינויים תרבותיים הם הערובה של דוטון לשפה או קידוד פנימי גנטי-אבולוציוני שחוצה את התרבויות. זאת לטעמי טענה שלא מחזיקה גם אדים של מים. תרבות וההטמעה של הקודים האסתטיים שלה אינם קודקס סגור ובוודאי שבמהלך ההיסטורי של מאה השנים האחרונות התרבויות בעולם כולו נמצאות בתהליך אינטגרטיבי שממוסס גבולות. יחד עם זאת יש הבדלים מהותיים בגישות האסתטיות המותנות והעובדה שפתיחות יכולה לשבור חומות אינה מעידה שחומות פרי ההתניה אינן קיימות מלכתחילה, בחירה אקראית של 100 בתים בלונדון, טוקיו ולימה יגלו שרב השונה על הדומה ביניהם ובין כל עיר ועיר קווים מקבילים של התרבות המקומית במיוחד בקרב הדור המבוגר. זאת חכמה קטנה מאוד ב2010 לעמוד מול קהל שבוי סמרטפונים ולדבר על מיסוס התניה תרבותית רגע לפני שהאביב הערבי פוצץ בפנים את אשליית הסולידריות האנושית. חמש שנים לאחר ההרצאה הקהל המערבי כבר הפסיק להתמוגג מציביליזציות שכנות והחל פשוט להילחם בהן. ולא, לא רק ב"אסלאם הקיצוני" אלא למשל גם ברוסיה (מי סופר 6000 גופות באוקראינה?) ותכף גם בסין.
זה לא מקרי שנדרשו אמנים פורצי דרך להביא מוטיבים אסתטיים מאפריקה (פיקאסו) אל המערב או מוזיקה מזרחית אל תוך הקלאסית (דביסי) וזמן ניכר עד שהאוזן והעין של ההמון התרגלה למה שהיום נראה כ"טבעי" ("פרואנים אוהבים הדפסי עץ יפנים") ועדיין הזרם המרכזי בתרבות, כל תרבות נשען על סממנים ייחודים שנדרשת בה התניה מינקות על מנת לזהות וליהנות מהשפה. כן אפשר גם ללמוד יידיש או יפנית בגיל מבוגר. אבל זה קשה.
אני לא סבור שהמבע האמנותי הוא תולדה שמנתקת כל הקשר אנושי רחב ועמוק והוא תלוי התניה תרבותית בלבד אבל לקשור אותו ליתרון במציאת זיווג וריבוי נשמע לי אילוץ מופרך.
מעבר בין התניה תרבותית – Transition of cultural conditioning, הנה שתי הדוגמאות: הראשון קלוד דביסי (צרפת 1903) – Estampes, בהשפעת מוזיקה מאינדונזיה שם הקטע הראשון מבין השלושה, פגודות:
והנה "המקור" מוזיקה מאינדונזיה, גם אחרי עשרות שנים של חלחול איטי בין התרבויות עדיין האוזן המערבית בקושי מסוגלת לחדור את המבע האמנותי הזה על סולמו הפנטטוני. תגבירו, תגבירו. נראה אתכם חוצים שלוש דקות.
ופיקאסו, העלמות מאיבניון, אפריקה חודרת אל תוך הבורגנות האירופית 1907, לקח למעלה מעשור עד שהקהל החל לקבל את העבודה. מה שהיום נראה טריוויאלי היה אז בלתי נתפס. מהלומה לרשתית האירופית.
יש לזכור שהרקע לעבודתו של פיקאסו היה עבודתם של סזאן והאימפרסיוניזם שהפנו עורף לאמנות המסורתית והאקדמית ששלטה באירופה מאות שנים. קל היום לעין המאולפת להתפעל מאישה עם שמשיה של קלוד מונה. אלו יצירות שמאה וחמישים שנה לאחר דחייתם במערב העולם כולו מתמוגג בעת צפייה בהם והם מסומנים כלא פחות מפסגות. רפרודוקציות בכל מרפאת שיניים שלישית.
ההרגל הטביע את חותמו. שלושים שנים לאחר מכן "אמנות מנוונת" תערוכת ענק בהשראתו של יוזף גבלס הציגה בפני הקהל בגרמניה של 1937 אמנות מנוונת ודחויה ועל דרך השלילה הדגישה מהו יופי. גם פיקאסו, גם האימפרסיוניסטים ועוד רבים אחרים נכנסו לחבילה המנוונת. האידאולוגיה הנאצית לפתה בקשר גורדי את ערכי היופי התרבותיים עם אתיקה, מוסר, וקידמה אנושית. לצורך כך נרתמו בעבורה גם אדריכלים, קולנוענים, פסלים וכולי.
הנה עבודה מדהימה של אלברט שפר "קתדרלת האורות" (1933) – אלברט שפר נשפט בנירנברג ונידון לעשרים שנות מאסר בכלא שם בן השאר הוא עסק בגינון:
טוב נו שימוש בזרקורים שנועדו לצוד מטוסים בריטים זה לא חכמה גדולה. אבל הנה דוגמה אחרת לעיסוק ב"יופי" ארנו ברקר:
האמנות עברה כברת דרך מחיטוט כפייתי אחר אותה כמיהה ילדותית לכליאת ה"יופי" (כמו גם כליאת האלוהים בתיחום האמונה) ונשארה עם עירוב טעם שבין עפיצות וחומציות הקיא לאחר שבלעה ופלטה משך מאות (ואלפי) שנים את הדימויים והחיפוש אחר פרופורציות/טונים/הרמוניה/אור וצל/ניגודיות וכל שאר המרכיבים בדייסה המבעבעת. פער אדיר רק לכאורה עובר בין שתי עבודות "אם ובנה" ("המדונה של הספר" – בוטיצ'לי 1480. אם ובנה מחולקים של הירסט 1993). שכן העיסוק בשניהם הוא בלשון דימויים ורעיונות. האמנות נשארת בתחום הגזרה הקונקרטית. דמיאן הירסט מלהטט בפגרים כג'נגלר בחצרות העשירים של פירנצה:
האם זה חייב להמשך כך? לא בטוח, יהודית סספורטס פועלת בתוך שדה האמנות מזה למעלה מעשרים שנים מתוך תחושה של שליחות דתית. ואת היסוד ליצירה ולקריאה התרבותית שלה ניתן לקשור לרצף של תמורה רוחנית. קרי אמנות משמעותית מתעלה מעבר לקריאה התרבותית, המקומית המותנית ושולחת גשושה אל הנצחי, אל הבלתי נודע. היא אינה "מחברת בין אנשים" כמו חוג ריקודי עם או טקסט דתי אלא גורמת לניתוק של הסכימה או המכניזם שבה התודעה פועלת ומציבה לפניו אפשרות להתעלות פנימית. האמנות ככלי מיסטי.
היות וקריאת המציאות בדרך בלתי מותנית וישירה מחייבת התעלות מעבר לידוע, לזמן ולמרחב הנתפס בחושים הפועלים תחת מגבלות ההכרה אזי המבע האמנותי מחייב הפשטה, מחייב קפיצה מעבר לקונקרטי. לכן אני סבור בניגוד לדוטון שהאמנות ומה שאנו חווים כ"יופי" מקורו לא רק בצורך להתרבות (הטווס כמקרה קצה אבולוציוני) אלא במשיכה הפנימית של התודעה אל עבר הוויתה הראשונית, אל עבר האמת, כמובן שבדרך לשם היא מתעוותת ללא הרף שכן האנושות עקב לצד אגודל חורשת כל חלקה של שקר והונאה בעודה בונה את הציוויליזציה מן המסד המסולף. אך הכמיהה הגרעינית לעתים לא מזומנות מבקשת מהמבט להיפתח ולהתמסר אל מה שמחוץ לשדה ההכרה התרבותי.
לסיום שיר שכתב יופ וסטרויל באוגוסט 1944 ערב הוצאתו להורג.
יופ וסטרויל היה מראשי מחתרת שהבריחה נערים ונערות והציל מאות במשך שנות ההשמדה. הוא עשה זאת כאדם נשוי ואב לארבעה. גם לאחר מאסרה של אשתו המשיך תוך סיכון ילדיו שלו. לאחר מעצרו הוא עונה על ידי הגסטאפו במשך חודשים ולא הסגיר דבר.
יופ וסטרויל היה פציפיסט גם בתוככי התופת ולא האמין בהתנגדות אלימה.
"שעת הרהורים חרישית, שעת דמדומים ומצור,
זוהר קורן מתוכי ושוטף את כולי באור.
כלא , כתלים ארבעה, מנעול. והפתח סתום.
מאוחר . מאוחר כבר מאוד, והאור הדולק עמום…
הנה הם הנם – כל רעיי, לצדי הם עומדים בשורה
ביחד צעדנו מול צר את הדרך הזאת הישרה…
אחת לי עכשיו, היינו-הך אם אמות או אוסיפה לחיות.
אור פלא גדול בי נפקח ועשרתי, עשרתי מאד…
שעת הרהורים חרישית , ולילה ארוך ומאפיל.
הזוהר אשר מתוכי – שטוף שטפני כליל."
