לפני שבוע שוב הייתי בתל אביב וכרגיל הזדעזעתי מהחצרות הבנאליות שלה זה לא שבירושלים רוח הקודש משרה מוזה בחצרות אך הבחירה הבוטנית הטרופית מחדדת את העדר החזון התכנוני. אותם עשרה מינים חוזרים על עצמם חצר אחר חצר בשבלונות גזורות מוקפדות יותר או פחות עם "שערים" ושאר אלמנטים כפויים.
ככול שהזמן חולף ומספר הגינות שתכננתי עולה כך אני מתקשה לספק את התירוצים בעבורי כנגד תפיסת קרקעות אין סופיות בהרחבות מושבים/קיבוצים וישובים שונים אל מול הצורך הברור לעלות לגובה בערים. אותו חלום או בהטיה מעט שיפוטית יותר – פנטזיה אודות בית צמוד קרקע מה שבילדותינו נקרא וילה הפך מיכולתם של בודדים במאיון-אלפיון עליון לנתח עסיסי בו מחזיקים בעלי היכולת מן העשירונים ה 7-10. אין זה מוריד מהפגנת עצמה כלכלית בתוך הערים עצמן שם המחיר במרכז ירושלים יכול להתקרב ל70 אלף שקלים למטר רבוע לעומת פחות מרבבה בשכונות קצה (או 2500 שקלים למ"ר ברוואבי 20 ק"מ מירושלים ומתל אביב) אך התופעה התרבותית של "מימוש עצמי" בבית צמוד קרקע כבר עשרות שנים יצאה מן הכלוב ומשתוללת ללא שמץ של הכרה עצמית.
ב1973 גודל הבית הממוצע בפרוורים בארה"ב (שם גרה למעלה ממחצית האוכלוסייה) עמד על קצת מעל 140 מ"ר ואילו היום הגודל הממוצע קרוב ל250 מ"ר. יש לזכור שלא מדובר על בית המשמש משפחות בנות תשע נפשות אלא הורים (שמחציתם עתידים להתגרש) עם שני ילדים במקרה הטוב. אלו לא נתונים מינוריים אלא עדות לתהליך רב עצמה של תרבות מתהווה. למעלה ממחצית האנושות חיה כיום בערים. מאז מלחמת העולם השנייה השחיקה של מרכזן הפך את סביבותיהן לאזורי בניה מואצת . זה נשמע נחמד ומרגיע במחשבה ראשונה; מדרכות רחבות ידיים, מדשאות, ילדים מתרוצצים. ממש קיבוץ עצום ממדים. אבל יש לזה מחיר כבד. תהליך הפרוור מחריף את פערי ההכנסות ולמעשה מרוקן את מרכזי הערים מהשדרה המרכזית ומשאיר בה את חסרי יכולת הניוד כלומר את העניים התלויים בתחבורה הציבורית שידם אינה משגת קניית קרקע. זהו תהליך שכולל גם יציאת מרכזים מסחריים אל השוליים והקמת רשתות עסקים גדולות במקום מסחר זעיר. אפשר לראות זאת בקלות כאשר נרים רגע מבט ונראה קפה – ארומה / הלל / ג'ו / קופיקס מציצים מכל פינה במתחמי הענק של BIG זה אולי מרגיע את החרדות של חלק מהאנשים שיש להם תפריט קבוע כך שהם לא צרכים להתבלבל בין קפה לאטה, רסטרטו או מקיאטו אבל בטווח הרחוק זה הרס תרבותי וכלכלי שכן ביזור הכסף שהיה באופן אופקי הופך לפירמידלי. שופרסל, מגה ורמי לוי. סטימצקי, הפיראט האדום, זארה, גולף וH&M הם חלק מכך אך לא רק. זיהום אוויר גבוה יותר (!) בשל שימוש גובר בתחבורה פרטית. ביתור ונגיסה בשטחים פתוחים ועוד. בסופו של יום התהליך הזה צריך להיעצר אך מה שמעניין בו מבחינתי אינו האופציה התיאורטית של "סביבה ירוקה" אלא השאיפה הרווחת להגיע לאותה נחלה והאיכון החברתי שהתרבות סוגדת לו באותו "מימוש עצמי" ייחודי לכאורה.
בתור הורה לחמישה ילדים אני יכול לבחון מקרוב את ההשוואה התמידית בגדילתם לצד "קבוצת השווים" להם. הרצון לקחת חלק במבנה חברתי הוא מחד גיסא יסוד גנטי-אבולוציוני שמאפשר תלכיד, עזרה, בניה משותפת שגדולה מסך פרטיה אך מאידך היא מייצרת באופן מובנה קונפרמיזם עדרי. מה שנראה לנו כפן ילדותי הופך ברבות השנים באופן מוסווה ומתוחכם לדרך חיים של מה שאנו תופסים כחיים בוגרים אך רק הכסות היא שעוטה שיער שיבה, חורשת קמטים וזוכה לגושפנקה כבגרות. אותן תכונות ילדותיות של צייתנות, הליכה בתלם, השוואה לאחר, קנאה, תחרותיות וכן הלאה והלאה נמצאות בכל גיל ובכל מקום. רבים חושבים שפוליטיקאים סובלים מהן באופן מוקצן אך צריך להיכנס לכל מבנה חברתי ולראותן שם, רופאים, עורכי דין, מורים, חייטים וסנדלרים לא יהיו מקופחים באלו פחות משרים, נשיאים ושרי ממשלה.
פרוורי הענק שמפרנסים חברות הפקה טלוויזיוניות (העשב של השכן, עקרות בית נואשות, פרוורי הגיהנום ועוד) הם עדות חותכת לאופי העדרי של בני האדם שאינו פוסח במאומה גם על המשכילים והעשירים שבהם. התוצאה הסופית היא שכפול של אסתטיקה גנרית.
אינני טוען ששיטה כלכלית קרי קומוניזם יכולה לשנות את טבעם הילדותי של בני האדם נהפוך הוא, היא דוחפת אותם מעבר לבעיות אלו גם אל אכזריות ושתלטנות ללא מצר. אך ראוי לבחון כיצד אותו "קפיטלזם" מטפח ומרומם את הצייתנות העדרית ומתוך אבחנות אלו לשים סייג ולשנות מגמות מתדרדרות. וורן באפט וביל גייטס שניים משועי עולם לא המתינו שברני סנדרס יהפוך לנשיא ולחקיקת ממשל. ב2010 מתוך הבנת האבסורד והעיוות שעושרם האגדי גורם הקימו קרן חברתית בשם The Giving Pledge בה מתחייבים מיליארדרים ברחבי העולם להעביר למעלה ממחצית הונם (באפט העביר 85%). האחרון שהושפע מהתופעה החריגה הזאת הוא מארק צוקרברג שהצהיר בדצמבר השנה שיעביר 99% ממניות פייסבוק לטובת הציבור. עד כה אל הקרן הצטרפו 124 מיליארדרים מהעולם כולו. זהו שינוי אדיר ללא תקדים בהיסטוריה משום שהונם של עשירי תבל מגיע לכוח שאין למרבית הממשלות. לא עוד "פילנתרופיה" של פרומילים (שרי אריסון ומשפחת עופר לא מגרדים אחוז מכספם – הנה כתבה) אלא העברת החלק הארי בעושר בחזרה לאלו שידם אינה משגת לטובת בניית תשתיות, חינוך, מחקר ורפואה בעולם כולו. כמובן שאין זה פתרון מהותי לבעיות החברה אלא שינוי כיוון והטיה לנתיב גרוע פחות. שינוי מהותי יכול לקרות רק עם מהפך תודעתי עמוק בעולם כולו שיפיל מחיצות כלכליות, פוליטיות, מדיניות ושאר אינטרסים סקטוריאלים. יחד עם גישה יחידנית אחרת לחלוטין לגבי הצורך המתמיד בבעלות וצבירה.
בתים צמודי קרקע נותנים פרנסה רבה לאדריכלים, אדריכלי נוף וגננים אבל הם תופעה שחייבת להיעצר. ובשביל שנוכל כחברה אנושית לחיות לא במזבלות אלא במרחבים שגם אם יהיו מצומצמים עדיין ישארו מטופחים, מעניינים ומעוררי השתאות וסקרנות. לכן לא רק את אותן "ריאות ירוקות" כלומר פארקים עירוניים פתוחים יש לבנות אלא גם יש לתכנן היטב את אותה אדמה פנויה שנשארה לנו בן בניין לבניין בין אם הוא נישא לשש או שישים קומות.
