לפני כמה ימים חברה טיילה בכיכר התזמורת ("כיכר הבימה") ושלחה לי כמה תמונות, אני מודה שהתפחלצתי לרגעים ספורים, שנים רבות לא הייתי שם וקראתי קצת על הנעשה במקום כמו גם ראיון עם דני קרוון על עבודתו שם. לפני שנה התייחסתי בקצרה לתערוכה בחולון על בעיית הצל במרחב הציבורי בישראל. איכשהו עניין הצל תפס את תשומת לבי ולא המרחב והגינון שבו, התמונות בווטסאפ הכו אותי והחזירו אותי כפלשבק פוסט טראומטי לזירה. והייתי מוכרח כמכושף להגיע.
אני יודע שיש לאנשים רבים נטייה לתפיסות גאומטריות של המרחב, בתוך הגריד האורבני הגאומטריה מתחדדת ולדני קרוון יש משיכה לכיוון זה כבר עשרות שנים, אני כמובן לא פוסל על הסף שימוש צורני ואמנים רבים כדוגמת ריצ'ארד סרה, ג'ימס טורל ועוד יוצרים שיח פורה בתחום אך ההשלכה ה"מינימליסטית" על סף ילדותית שקרוון הטיל בכיכר התרבות הייתה צריכה עוד בשלב הסקיצות להידחות באופן גורף.
"בקשו ממני לתכנן כיכר לא גן" קרוון מצטדק, וממשיך למנות כיכרות חשופות באירופה כלגיטימציה למרחב הנראה כאילו מחשב לפני שלושים שנים תכנן אותו. אולי יותר מידי שנות הקמת אנדרטאות לצבא הפכו כיכר אזרחית לאנדרטה נוסטלגית רוויות סמלים "שינהלו דיאלוג" עם אין ספור שגיאות העבר. נתחיל אולי בגן השקוע שהיה יכול להיות מוצלח בנסיבות אחרות, בהצבה אחרת, בצורניות שונה אבל קרוון מתייחס לאלמנטים בכיכר כמו חלוקת בית פונקציונלית לשרותים/מטבח/חדרי שינה וסלון. הגאומטריה לא מצליחה להישבר ולו פעם אחת. בתוך הגן שתולים תריסר עצים (שבטים? שליחים? חודשים?) בדיוק מילימטרי עומדים דום לזכר תרבות מתה. האם כיכר בתל אביב נדרשת למחווה צורנית של גנים פורמליים מצרפת של המאה ה17? איזו עקרות ודלות מתרחשת במרחב המלבני שטווה קרוון. אחרי הקריצה לחוף הים שמתחיל במלבן החול הדרומי מופיעים חיתוכים חצי שרירותיים של מעברי פרקט (כורכר היה טוב שבעתיים) בין צמחיית החוף, אך מה היא צמחיית החוף לדידו של קרוון?
עיקר הצמחים השתולים שימו לב הם צבר מצוי (שיאלץ להקריב עצמו למאכלת הגננים בכל שני וחמישי למניעת סגירת המרחב), נר הלילה החופי וצלקנית החרבות להזכיר לנו את עירוב הגלויות הגרוטסקי שבוטנאים הצליחו לשים את ידם עליהם בעשרות השנים האחרונות. מתלווים אליהם כמה שרידים מקומיים כמלוח קיפח אשר מזדקר מתוך השטיחות ללא כל הסבר צורני, וכן שלושה צמחים מתאימים מעט יותר: עדעד כחול, קריתמון ימי ולוטוס מכסיף. ראוי יותר היה להכניס צמחיה נמוכה מקומית שאינה קו ים ראשון אלא באמת זאת שהייתה במקום ונעלמה לאחר הקמת העיר הלבנה כגון לוטמית ערבית, שמשון סגלגל, אזוביון דגול, קורנית מקורקפת או לפחות לזנוח את נר הלילה והצלקנית ובמקומם להכניס את אספסת הים, לבנונית החוף ודרדר נאה כך או אחרת, המעברים יתכסו ללא גיזום מתמיד ואינוס הצמחים לקירות נמוכים.
בין מסדר העצים הכלואים במסגרות מדשאות טרופיקנה מגולחות, אבל נניח לעניין הפונקציונליות למתעקשים. הלאה משם הגרוטסקה המוחלטת חיתוכי טרפז עם כתמי מונוכרום עונתיים שמאגרפים את הרשתית – טגטס ופטוניה גינון ציבורי במרעו
מלבד אלו ישנו השטיק של המוסיקה הקלאסית הבוקעת מרמקולים ו"מנעימה את זמן השוהים" היו יכולים עם מעט יותר מחשבה להניח מיקרופונים בקצוות הבריכה לקלוט את אוושת המים הנשפכים או על צמרות העצים שיקלטו את שירת הציפורים.
אפשר לעבור לספסלי הגאומטריה ש"מנהלים דיאלוג" עם הגאומטריה במרחב (מגדלי עזריאלי? או פטפוט נרקיסיסטי עם כיכר לבנה?). אפילו מוזיאון מדע לילדים נזהר מדידקטיקה ישירה כל כך, שורה של שלושה ספסלים, משולש מרובע ועיגול. שאם אוקלידס יקום מקברו שלא יתבלבל אף לא לרגע אחד.
העליה ממגרש החניה יפה וספסל הנחש המקוטע היה יכול להיות מוצלח יותר אם רק קרוון היה יכול להניח את הסרגל לרגע אחד, אבל לפחות יש קצת צל. אולי עדיף להודות עליו ולשתוק.
אם כבר גאומטריה ומסדרי חיילים שיגנו על המולדת אז שורת הברושים הגדישה את הסאה, אדריכלית הנוף ליטל סמוק פביאן שהעבירה את הפנטזיות של קרוון למודלים מצוטטת כך:
"עשינו הדמיות צל בעקבות העלייה של הנושא במסגרת התנגדויות והראינו שהכיכר מוצלת ברובה. בדופן של הוברמן גם נשתלה שורה של ברושים שמוסיפה לצל ומשמשת מחסום אקוסטי לרווחת תושבי רחוב הוברמן".
כידוע ברוש מצוי היינו עץ צל מהטובים שיש, אולי דקל וושינגטוניה היה מצליח מעט יותר עם אוכלוסיה אנורקטית אבל לא נורא אני בטוח שבשעה שהבריזה מתחילה יוכלו להצטופף בצלו על המדרכה שבצדו השני של רחוב הוברמן עשרות עגלות ילדים (לא של תאומים!) בטורים עורפים למופת (שלוש עגלות בטור). רק לא הצלחתי להבין לאיזה צד "המחסום האקוסטי" אמור להגן? שהמכוניות לא ישמעו את התזמורת? האם ברווח שבין הברושים (ברוש שער הגיא) או שמאחוריהם? איך זה עובד בדיוק? אותי מעניין מתי יתחילו הברושים למות. מהמר על תחילת 2024.
ישנה גם המחווה הקלישאתית לפיקוס השקמה, אם רק לפני שבעים שנים היו בהחלטות מושכלות יותר שותלים לרוחבה ואורכה של תל אביב אלון תבור, חרוב מצוי, אלה ארץ ישראלית, אדר סורי, כליל החורש וכדומה לא היינו מגיעים הלום. קיטש נוסטלגי שקורס לתוך עצמו.
קרוון תוקף את עניין הצל וטוען לזכות ההיסטוריה עם מתכננים כברניני בכיכר נאבונה (Piazza Navona), על זאת יש לי שני דברים לומר. ראשית לקטנוניים באוגוסט הטמפרטורה ברומא נמוכה מזאת של תל אביב ב2.4 מעלות, יש שני ימי גשם בממוצע ועוד ימים מעוננים. ושנית את הטעויות של ברניני לא מוכרחים לשחזר.
מינימליזם מן הפרובינקיה.
שהיתי שם בין השעה עשר וחצי לאחת עשרה ועשרים ונשרפה לי הרשתית, צריך להסתובב שם עם מסכת ריתוך, המרצפות אכן מהממות ונפלאות אך לא הייתי בטוח שהמצלמה שלי תעמוד בכך:
ולאלו שטוענים שלא ניתן לשתול עצים על גג חניון אני מציע לנסות להגיע לפתרונות טכניים לא בלתי מושגים כגון פירים יצוקים מן היסוד, אם ניתן להעלות בני אדם במעליות אז ניתן גם להוריד שורשים.
אז נכון שאת מזרקות הבארוק הפומפוזיות הוא החליף במלבן מים שקט ויפה אך זה לא מספיק להציל את הכיכר שגם אם מיליונים יפקדו אותה זה לא יהפוך אותה להצלחה. בסוף הרי מתרגלים להכל, ארוחות שישי, בתי קפה אישיים, משחת שיניים, תפילות, גילוח ושאר מסורות, ההרגל מוטמע בנו על כל צעד ושעל, מהזהות האישית ועד ללאומית, מההעדפות הקולינריות ועד האסתטיקה הביתית. גם כיכר הבימה תהפוך עם השנים להרגל. ההרגלים הם כה חזקים עד שאנו משוכנעים שמיליארד סינים לא טועים אך הם בהחלט טועים.
לסיום שוב בקשה. מספר הקוראים בבלוג הולך ועולה בהתמדה, את מרבית הפוסטים קוראים בין 1000 ל 1200 איש אך אני עדיין ביומרתי חושב שניתן את השיח הזה להרחיב בהרבה, אם אתם מכירים גננים, אדריכלי נוף, שתלנים וחובבי צמחים, גינון ותרבות אשמח אם תשתפו ותגלו להם דרך הפייסבוק או בקישור ישיר.
תודה רבה.