קשה, קשה. אני מודה שלעתים קרובות העין שלי שנתקלת בכיעור המכונה גינון פשוט מתעלמת, כמו מבעיות הפליטים, הרעב, המחלות, העוני ושאר בעיות העולם הזה. הרי בכל רגע ורגע שאנחנו מתבוננים בוורדים, במרוות או בלוטמים העולם הזה לא משתפר באמת. רק איוושה חרישית, המהום בחדריה האחוריים של ההכרה. תזכורת המספרת לנו שכל מעשה ידינו הם קציר דמים ארוך שנים שמתחיל הרבה בטרם המילה, התחביר והשפה התלכדה. אף בטרם פירורי השבטים הנסים על חייהם התיישבו בחבלי ארץ שברבות השנים הצלילים המוכרים טוו דתות אידאולוגיות ולאומים ותבעו בעלות אודות אדמה נסמכים על כוח שרירותי של נסיך פלוני ומלך אלמוני שטבח ואנס מספיק בכדי לבסס את שלטון בניו, נכדיו ונינו. עד המהפכה הבאה.
אבל בשבת האחרונה שוב לרגע אחד הבליחה לי אותה שורה של דקלים הנחה על גבי מישור מגולח זה אותו אנו מכנים "דשא" ומסביב לאותם עצים שבריאתם הוחרגה ונתחמה בחבל הים תיכוני למעיינות שם המים מפכים 365 ימים בשנה מבטן האדמה בקילוח נמרץ. ומסביב להם חגים "עונתיים" בשמות עליזים כ"סלסלי כסף" או "אמנון ותמר" או "לוע הארי ננסי" כריקוד יום הולדת מסביב לחתן השמחה בגן.
האם אני מצליח להסביר מדוע הדבר הזה כה מכוער? כה ילדותי? כה פשטני?
כולם יודעים שילדים הם בעלי יצירתיות גדולה, בטרם הבגרות שמה על צווארם משקולות של ביקורת עצמית, פחד מכישלון, לעג ומצבורים כבדים מנשוא של השוואה לאחר אשר מסרסים ביטוי של עושר פנימי והופכים אותנו ל"תבניות נוף מולדתנו" כלומר מותנים וצייתנים. אבל העובדה שילדים יכולים להיות חופשיים באופן יחסי למבוגרים לא הופכת את יצירותיהם לראויות לתשומת לב גבוהה ובעלות ערך זהה. הילדים שלי הפיקו מאות ציורים אולי אלפים בשנות חייהם הראשונות ובכל זאת לא הייתי ממסגר אותן בסלון בייתי ובטח לא מנסה לארגן תערוכה בגלריה. אפשר לקחת ברצינות או שלא אמנים כגון חואן מירו ואחר כך דמויות בעלות נוכחות כבדה בשדה האמנות בעולם כגון ג'קסון פולק אבל לא כל הערת אגב של עולל בן שש היא שוות משקל לדיון אקדמי.
לצערי הצורניות האדריכלית והגננית שניבטת תחת כל דקל רענן או זית מסורס אינה מצליחה להתרומם גבוה יותר משיעור ציור חופשי בביה"ס יסודי. נסיעה של חצי שעה לכל כיוון מכל נקודה מהערים המרכזיות בישראל ועד אחרוני המושבים תוביל אותנו מטר אחר מטר לאסתטיקה של משחקי מחשב. גאומטריה פשטנית, אחידות מוחלטת, חלוקה פרופורציונלית מגוחכת ושימוש קבוע ורדוד באותם המוטיבים.
מלבד בזבוז המשאבים המזעזע (מים שמצריכים תחנת התפלה פרטית, משכורות אין סוף לקבלני גינון אוחזי חרמשים והענקת מלגות עד קץ הימים למשתלות של צמחים "עונתיים") בסוף אנו מקבלים מופע עלוב שהיה יכול לתכנן בלי להגזים כל ילד בן שש, אולי הגזמתי ממש, אז שמונה.
במשמר השבעה מתקדמים, מי שלא יודע על מה מדובר ללכת פוסט אחד אחורה:
וברמת רזיאל הגינה מתחילה לפרוץ, כולל תחליף המדשאה:
ואילו אצלי, וואו! הKF-30 והSERFICO עובדים בצורה מדהימה. התחלתי להכניס משאבות דישון אורגני לכל הגינות החדשות. לא יאמן מה שזה עושה עם 70 ליטר קומפוסט למטר רבוע. קטליזטור-על.
שנה לשתילה, השקיה אחת לשבועיים.
