לפני כמה שבועות חבר בא לבקר אותי בגינה לאחר מכן הוא הציעה לי לבוא לסיור תגמול במכון ון ליר שם הוא עובד כעמית מחקר, הוא מאוד התלהב מהגינון שנעשה במקום, עוד לא הייתי שם וקפצתי על ההזדמנות ובאתי. לא הופתעתי לגלות את אותו הסגנון האופף את מרבית שטחי הגינון הציבורי בארץ ובכל זאת התאכזבתי יותר מהרגיל. מכון ון ליר בנה אגף חדש לגמרי רק לפני חמש שנים בתקציב עתק של 40 מיליון דולר תרומת לאונרד פולונסקי
שיטוט מרשתת קצר מוביל אותי לאותו הלך רוח בינוני שמאפיין אדריכלות נוף שגורה, כתבה ממרץ 2018 של דן הנדל ב"הארץ" וכך הוא כותב:
"כדי להגיע למבנה משאירים מאחור את תנועת כלי הרכב הסיוטית של ירושלים ונכנסים דרך הקמפוס, המאכלס בנוסף למבנים של מכון ון ליר את מבני המועצה להשכלה גבוהה והאקדמיה למדעים. מדובר בפסטורליה של ממש: גבעה מיוערת מאחורי תיאטרון ירושלים שהפכה לקמפוס מוצל ומוריק המוקף במבני בטון ואבן לא יומרניים, שבו פוסעים לאטם אנשי רוח ומחקר."
לאחר מכן מופיע המשפט הבא:
"בהליכה לשירותים לדוגמה מתגלה לפתע חלון מרצפה עד תקרה מוצף בצמחייה, ופתאום אתה מרגיש בטבע."
"בטבע", לא פחות. אז הנה כמה תמונות מאותה "פסטורליה" לכאורה:
מוצל ומוריק, פסטורליה של ממש (ההדגשות בטקסט שלי). בכמה מעט ניתן לקנות דעת. קשה לחשוב על דיסוננס גדול יותר בין המבנה האדריכלי המוקפד והמתוכנן לעילה לבין אותה גבעה "מיוערת ופסטורלית". זאת כמעט טרגדיה שמרחב האמור לספק אכסניה לחקר עילאי וליצירה של פוסט דוקטורנטים נמצא במקבילת תכנון נוף של חטיבת ביניים על סף ביה"ס יסודי, אני מאמין שכל אחד מחמשת ילדי היה יכול לתכנן טוב יותר את אותה עיסה לעוסה. אותן שגיאות גסות המופיעות בכל כיכר תנועה, בכל מרחב נטוע ושתול בגינון העירוני.
חזרות על "גושים" של שיחים, העמדת קווים כחיילים ממושמעים, שתילת שיחים במיקומים שמחייבים את גיזומם עד ליצירת חומות כעורות. מונוטוניות משעממת להחריד, בחירה בשלד עצים כמעט על טהרת קיטש הזית, גאומטריות מרוסנות של גושי שיחים. שתילת "עונתיים" ילדותית בערוגות מיועדות. אך מעל הכל עומדת הבורות המדהימה שלא ניתן אלא להשתומם מולה ובה שותפים אדריכלי נוף כה רבים למיני הצמחים הניתנים להשגה, זאת עוד לפני שניתן לפנות אל אפיקים שאינם מצויים אך יגיעו לפי דרישה אם זאת רק תתממש. בכל אלפי המטרים השתולים שם ניתן היה למנות עשרות מינים בודדים, בין 30 ל 50 אם אהיה נדיב, היה אפשר בקלילות להכניס שם מאות.
אחד המוקדים בגן הוא פסל אלברט איינשטיין, שם המנימליזם הגאוני הצליח עם מחוגה לשרטט שמונה מעגלים מנקודת המרכז בלי לסטות מ"מ ימינה או שמאלה, באמת פלא. מזל שאת אלברט הושיבו על הספסל ולא בנקודה הסינגולרית שבמרכז. ומעל כל מופע עוגת יום ההולדת הזה נשתלו עצי ערבת בבל. זה אולי בשביל להדגיש את המתח בין נצחיות הפיזיקה לעומת תוחלת החיים של הקוטג' במכולת. אם תשרוד שם ערבה אחת בעוד שלושים-ארבעים שנים – אסיר את כובעי. במקום לשתול אלון התולע, או אלה אטלנטית שיצלו על הסטודנטים גם עוד מאה ומאתיים שנים שותלים עצים עונתיים.
השילוב הזה בין בורות, עצלנות מחשבתית ודפוסים רדודים חוזרים ונשנים הופכת את המרחב ה"פסטורלי" לעיסה חד גונית ושטחית, מופע גרוטסקה, שעמום מוחץ ופשוט מכוער להפליא.
לאחר הביקור הקשה החלטתי לחזור שוב למוזיאון ישראל, זכרתי דברים דומים מהפעמים הקודמות שביקרתי שם אך הפעם העליתי אותם בעדשת מצלמתי, אם מכון ון ליר האמור לייצג את חוד החנית האינטלקטואלי כשל כישלון חרוץ בתכנון הנופי הרי שהמפלה של מוזיאון ישראל קשה שבעתיים. זהו ההיכל בה' הידיעה של האמנות הפלסטית, המקום בו כל משיחת מכחול, כל סיבוב בורג, כל טפטוף צבע ומגרעת באבן, בטון ומתכת נמדדים בזכוכית מגדלת, בניתוח חוזר ונשנה, ב zoom in ו zoom out אי אפשר להפריז במשמעות הגלומה להיבט הנצפה, לחזות, לנשקף מן האלמנטים השונים התלויים על קירות המוזיאון, לקירות עצמם, לחלל המתקבל מהפרופורציות השונות, למונומנטים המוצבים. נראות היא חזות הכל במוזיאון ואף על פי כן הכישלון המהדהד של תכנון הצומח הוא בלתי נמנע. אלפי אלפים של מטרים רבועים זרועים ברוזמרין, ועוד רוזמרין, ועוד ועוד ועוד רוזמרין. אילו רק היה רוזמרין אולי הייתי נוצר את לשוני ומניח שמדובר במנימליזם רדיקלי (למשל שתילה מוחלטת של אלוי אמיתי שיכול לנוע שם בכל תנאי תאורה ובכל תנאי השקיה), רדוקציה מונומנטלית של צומח, עבודת אמנות אדירה כשלעצמה אבל לא בכך מדובר כמובן אלא במופע בורות ועצלנות. לרבבת שיחי הרוזמרין הצטרפו גם מאות אזוביונים ('אלרדי' כי למה להכניס עוד עשרה מינים כשניתן לצמצם לאחד?) אלת המסטיק (כי צריך גם "לשוחח עם המקומי") מעט מורן קרח, מורן החורש, שניים או שלושה מיני ערערים, הדס מצוי מכמה זנים, כמה מיני ורדים, זיתים כמובן בהמונים, ברוש מצוי, צפצפות מכסיפות, אורן ירושלים ועוד מינים ספורים. אם נספור אז אולי אולי אולי נגיע ל10 מיני עצים (אם ניקח בחשבון פליטי תרבות כשקד מצוי) ובין 10-20 מיני שיחים. אולי.
כל זה אינו מקרי, את גן הפסלים שהשפיע באופן מכריע על כל תפיסת הגינון של המוזיאון תכנן איסמו נוגוצ'י, פסל, מעצב ואדריכל נוף שלקח את הגנים המזרחיים מיפן אל המערב הבור שהוקסם מן המיסטיקה בגרוש הנשזרת בעקרונות הבונים את אלו בלי הבנה היסטורית, דתית וחברתית של חשכת ימי הביניים שעדיין אופפת את יפן עד היום. מלבד אי הנגישות לקהל נכה אין לי בעיה גדולה עם עניין החצץ, על אף שהוא נראה נורא בגלל ההופעות במוזיאון שהורסות אותו, הצבת הפסלים שם היא בסדר כמובן, הבעיה החמורה ביותר כאמור היא הבנתו השטחית לחלוטין של נוגוצ'י בצמחיה ("לאורך השבילים נטועה צמחייה מקומית שגם אותה בחר נוגוצ'י בעצמו."- מתוך אתר המוזיאון עצמו!) כך הושרשו תרתי משמע קטסטרופות. יש לשים לב שבזמן חידושם של חלקים גדולים מהגן לאחר הבנייה האחרונה של המוזיאון דבר ולא חצי דבר השתנה בגישה.
אי אפשר לחמוק מהתחושה שהצמחים במרחב המוזיאון או במכון ון ליר ובאין ספור הגנים הפזורים אינם "צמחים" כלל, הם לכל היותר "כלי ירוק" והמבט אליהם אינו שונה במהות ממבט שנח על טיח, על אבן שפה או גדר. הם עוד חומר לשימוש מבלי כל התייחסות לדינמיקה הפנימית של הDNA שלהם, של החיבור, הגבהים, ריצוד האור על העלוות השונות, הדחיסות, האווריריות, הבוהק מול העמעום, ובעיקר השפה העשירה שמאפשרת קומפוזיציה בעלת משקל ולא מריחות חסרות משמעות.
זאת שממה, ישימון, דיכאון, זאת אינה פעולה רדיקלית של הפשטה אין לה דבר וחצי דבר עם מה שמארק רותקו, בארנט ניומן, איב קליין או ריצארד סרה ניסו לעשות יצירה אחר יצירה כל חייהם. התירוץ של רקע שקט ומונוליטי ליצירות האמנות הפזורות, כמו גן זן הדורש תחזוקה מדיטטיבית של גריפת החצץ (על ידי פועלי קבלני הגינון) היא אקט שטחי, צר ומעליב כל נפש הבאה לחקור את מעמקי נביעת התרבות.
אלו שתי דוגמאות מיני רבים, אדריכלות נוף באופן קטגורי אינה אדריכלות כלל, היא לא יותר מטכנאות, הנדסה פשטנית. רוב רובם של הגנים היו יכולים באותה מידה להיות מתוכננים על ידי מהנדסי מערכות ביוב, קווים אין סופיים הרחק מתחת לאדמה של צינורות מתפקדים הקולטים הפרשות בנקודה א' ועוברים בצורה היעילה ביותר לנקודה ב'. המרחב הציבורי בכללותו הוא גרוטסקה משמימה. רק הרגלים ארוכי שנים הפכו אותנו לקהים לחלוטין לו. כתבתי על כך במשך השנים: שוב ושוב ושוב מסתבר שגם כאשר התקציבים נשפכים כמים בצפון אירופה תכנון הנוף פה נראה כמו הכדורגל המקומי, 350 שנים לאחר הקמת גני ארמונות ורסאי ובמקום להוות דוגמה חיה למשטר עריצות אסתטית הנובעת משליטה רצחנית הם הופכים למודל לחיקוי אין סופי. משדרות רחבות נטועות באחידות ופארקים עצומים, ועד לרחובות צרים וגנים פרטיים 75% אנדרה לה נוטרה והיתר "גינון אנגלי" (או זה ה"יפני" למי שמתעקש ללכת למזרח) קיטש רומנטי שלמרות חנפנותו ל"טבע" נשען על יסודות דומים.
המוזיאון היה יכול כבר לפני עשרות שנים לקום מטעותו ולתקצב שתילה מחדש וגם ריצוף לנכים בעלות מכירת ציור בודד מהאלפים והרבבות שיש לו. אף פעם לא מאוחר מידי.
ולמרצים, לאדריכלים ולשאר העוסקים במלאכה. אנא החליטו האם אתם טכנאי שיניים או אמנים.