עברו כבר כמה שנים מאז כתבתי על ורדים, הקדשתי לכך בעבר 3-2 פוסטים וכפי שציינתי לא רק דונלד טראמפ הפך לנשיא ארצות הברית מאז אלא גם תפיסת הגינון שלי עברה מטאמורפוזה. אין זה אומר שהפכתי לאספן נלהב של כלאי תה ואני מפנה געדות לוטמים ומרוות לצורך שתילתם אך הנוכחות שלהם בגינותי השתלבה והתעבתה, כמו כן אופי הורדים גם הוא עבר שינוי גדול (בסיום לינקים לכתיבה מוקדמת שלי בנושא).
אני סבור שהצורה בה נשתלים ורדים באופן גורף היא שגיאה היסטורית שלא מצליחה להיחלץ מהתצורה המקובעת בה היא קפאה ב100-200 השנים האחרונות ושורשיה כמובן נטועים בפורמליזם אשר עוצב (ללא דומיננטיות של ורדים עדיין) לפני 350 שנים באירופה. אם אחלק את הבעיות בצורה סכמטית לשלשה עיקריים הרי הם אלו:
אחידות השתילה: קבוצות קבוצות של כלאי תה / פלוריבונדות / ננסיים וכולי כאשר על פי רוב גם מדובר ממש באותו המין (15 קרייזלר אימפריאל! 20 אוקלהומה! 30 הרמוני! וכן הלאה והלאה) אלו בפי אנשי המקצוע מייצרים "כתמי צבע" אחד הביטויים המזעזעים וחסרי כל עידון ותיחכום צורני שאדריכלי נוף וגננים נוטים להשתמש בהם בבואם לתרץ את העצלנות והבנאליות של רישות שטח בגושי מונוכרום ילדותיים. הדבר ניכר בגינון פרטי וציבורי כאחד, "חלקת הורדים" היא תצורה כמעט קבועה בכל גן, החל בוילות באזורי נדל"ן מבוקשים, דרך בניינים משותפים, איי תנועה וגנים ציבוריים המתוכננים בפורטרוט "גן השושנים" בירושלים הוא דוגמה לקנה מידה קטן אך השיא כמובן שייך לגן וואהל לורדים ("גן הורדים") בירושלים הנאחז בכותרת "גן ייצוגי" להסביר את הקטסטרופה התיכנונית שלו (אני מבקר בו לפחות חצי תרייסר פעמים בשנה בעשרים השנים האחרונות) כאילו למען שילוט והסבר נהיר חייבים לתכנן גן כמו מפעל למשלוחים של אמזון.
הבעיה השניה אם ניתן לקרוא לה כך היא הנטיה להפרזה, אני לא מתכוון עכשיו לכמות אלא לאיכות. כתבתי על כך אך אחזור שוב; שיאה של תרבות הורדים מצויה בקבוצת מכלואי התה אך גם קבוצת הורדים האנגליים מתקרבת לשם במהירות, אחד המדדים המושכים את עין הצופה הוא הגודל או כפי שמסתמן גודש עלי הכותרת, זאת היא סוג של אולימפיאדה למספרים מוחלטים, דיוויד אוסטין אחד ממגדלי הורדים הותיקים והמוערכים (יש לי מספר ורדים שלו אצלי בגינה) הצליח ליצור ורדים עם 140 עלי כותרת כמו למשל הורד הבא The dark lady יש לו יותר עלי כותרת מאשר השערות על ראשי.
זה נשמע כסיפור פנטזיה אך כך הוא הדבר, אי אפשר להכחיש שאחד הקריטריונים בבחירת ורדים יהיה "שיא עלי הכותרת שלהם", השני יהיה גודלם: ככול שהפרח גדול יותר כך יוביל למכירות טובות יותר, כלאי תה מוגדרים כמכלואים מודרניים בהם הפרח גדול (8-13 ס"מ קוטר) זאת בנוסף לגלי פריחה חוזרים ומבנה על פי רוב זקוף עם פריחה בקצה ענף ארוך. זאת ההגדרה שלהם, אנחנו נוהים אחר פרחים גדולים, במובן זה (שהקשה עלי כפי שכתבתי בפוסט האחרון עם רומנאה קליפורנית) יש טעם לפגם בתרבות בה כלי המדידה הוא סרגל (התזמורת הגדולה בעולם, הפיצה הגדולה ביותר, הבניין הגבוהה ביותר, הדגל הגדול ביותר, אבר המין הגדול ביותר). אחד הספרים החביבים ביותר על ילדי הוא ספר השיאים של גיניס, מסתבר שרובנו גם לאחר שגופנו סיים את צמיחתו ממשיכים באותה מתכונת נפשית שנשארה מאחור, בדרך כלל מוסוות היטב מאחורי סמלי סטטוס מעמדי, צורך תחרותי אין סופי עם קינאה וחמדנות ללא קץ.
על האנושות להתבגר.
Five skilled chefs have created the largest pizza in the world, calling it "Ottavia" in honor of the first Roman emperor Octavian Augustus.
פיצה לכבוד אוגוסטוס קיסר, באמת לחם ושעשועים. מזל שלא פיצה לכבוד טד בנדי
טוב, לא צריך להמשיך עם הסירטונים והתמונות של שאר הדוגמאות של הבניין, הדגל והאיבר. אני חושב שהבהרתי את עצמי בעניין זה.
אני לא פוסל וורדים בגלל גודלם, אם כך הייתי גם צריך לפסול לוויתנים כחולים ופילים והרים, אך אני כן סבור שיש להפעיל שיקול דעת מירבי בבואנו להחליט איזה ורד יכנס, היכן ואיך. מכאן אגיע לנקודה השלישית: ורדים אינם צריכים לעמוד בזכות עצמם כ"צמח מוקד" בגינה, עוד ביטוי בז'רגון התכנוני שגורם לי להזיע קלות, דבר זה נוגע במישרין בנקודה הראשונה; גם אם הם חריגים בעוצמת הפריחה שלהם אין כל סיבה מוצלחת להוציא אותם מן הכלל בתכנון השלם, ורדים בכל צורה (כלאי תה זקופים, שיחים קשתיים, ננסיים ועד מטפסים) יכולים וצרכים להיות חלק אינטגרלי מהמארג השלם גם אם זה אומר שתפוח ההרכבה יהיה עמוק בתוך שיחיה המקיפה אותו מכל עבר.
אני לא מקבל את הנחות הגיזום כאקסיומות שבכל חורף יש לחשוף את תפוח ההרכבה לעודד יציאת ענפים חדשים, בכלל תרבות הגיזום לקתה בסטגנציה חריפה, דורית קסלסי אוצרת גן הוורדים בירושלים כותבת מאמר מרענן על גיזום ורדים שם היא מבקרת את תופעת חשיפת תפוח ההרכבה בגיזומים חריפים לגביע פתוח רק בענפי השלד הראשוניים, היא מגדילה אף לומר שבתנאי האקלים המקומיים חשיפה זאת יכולה לגרום לנזק. אני אלך צעד אחד נוסף ואומר שאין חובה לבצע גיזומים כלל, התנוונות ורדים היא לא תופעה שמתרחשת בלילה אחד וגם לא בשנה אחת, ורדים יכולים להמשיך לפרוח בעוצמה אם הקרקע פורייה (ולא נלקח ממנה גזם כל העת) וההשקיה טובה (לא טפטפת של 4 או 8 ליטר לשעה אליה נצמדים השורשים בקיץ ומוצצים את מנת המלח השבועית מסביב ל"בצל ההרטבה" אלא השקיית שטח מוחלטת בהם השורשים פרושים לכל רוחב ועומק השטח) נכון הדבר שהחלקים התחתונים של הורד נוטים להישחק ביכולתם לפרוח אך בכל מקרה אם הורד מכוסה בשיחים כמרוות, געדות ואזוביונים מסביבו אלו יעניקו שפע פריחה בחלקים אלו. ענפים מאוד ותיקים ניתן יהיה להחליף אחת למספר שנים בפעולת גיזום חריפה יותר שתחשוף את תפוח ההרכבה בזמן החלפת 1-2 ואפילו 3 ענפי שלד ישנים. חשיפה זאת לאור יחד עם גיזום חלקי של השיחים האחרים מסביב תביא לפריצת ענפים חדשים שיהוו שלד חדש שוב למספר לא מועט של שנים. גיזום וורדים בחורף אינה פעולה סטנדרטית נדרשת כלל. אינני טוען שנכון הדבר לכל הורדים ברחבי תבל אך ניתן בקלות לבחור מינים רבים שיעמדו במשימה. במאמר של דורית היא מתייחסת לעוד הרגלים שאין בהם צורך כמו הצורך הכפוי לכוון בגיזום ניצנים הפונים כלפי חוץ, היא כותבת כך:
"במידת האפשר ניתן לכוון לניצן חיצוני למרכז השיח, אך אין בכך חשיבות רבה, ממילא מתעוררים ניצנים נוספים בלא שנוכל לכוונם." וכן את המשפט הבא:
"לא נסלק ענפונים דקים וקטנים ללא צורך. גם ענף קטן ודק מאד עשוי להגיע לפריחה .ענפים אלה אינם מפריעים בשום אופן לצמיחת הוורד. כמו כן אין צורך בדרך כלל לסלק ענפים מצטלבים או כאלה המועדים להתחכך אחד בשני. רק אם קיים חיכוך בין שני ענפים עיקריים נקצר ענף אחד עד לניצן הפונה לכיוון הנגדי." הרי לכם שינוי דרמטי, מניקיון טוטאלי של כל ענפון וענפים צולבים ליצירת אותו גביע קדוש לשלד סבוך ופרוע ממנו יצאו עוד ועוד ענפים. בלי ספק שינוי מרענן.
ככה לא גוזמים חומה.
נחזור להצעתי הקיצונית אף יותר להימנע כליל מגיזום (למי שמתעקש להוריד ענפים מתים בהצלחה) הבעיה המרכזית שמונעת פריחה חוזרת היא יצירת הפרי אליו מופנים משאבי הצמח. במובן זה ורדים בתוך שיחיות אכן יפרחו בפחות גלים מורדים אותם גוזמים לאחר כל גל פריחה אך עדיין יפרחו. הנה שתי תמונות מורד מקבוצת כלאי התה שצילמתי ממש בגינה הצמודה אלי. למיטב ידיעתי הוא לא נגזם שנים ארוכות, כל הגינה שם מוזנחת לחלוטין ואפילו אינה מקבלת השקיה, בעניין זה יש לציין שוורדים הם צמחים מעמיקי שורש, ומלבד רגישות חלק מהם למזיקים רבים ככנימות, קימחון, בוטריטיס ועוד הם מאריכי שנים ולכן לעיתים לא רחוקות ניתן לראותם בגינות שננטשו לגמרי ופורחים פעם אחת באביב. בפוסט אודות הגינה שלי שננטשה בעין כרם כתבתי על ורד ננה מולטיפלורה 'שיר' שאפילו פרח בסוף הקיץ בלי טיפת מים. שימו לב לתפוח ההרכבה המוזנח ומראה השיח הפורח על חלקיו העליונים בלבד, בתמונה העכשווית כמובן ניתן להבחין רק בפירות מאשתקד.
הנה כמה תמונות מהגינה שלי שם יש תשעה מינים:
ורד רחל – ורד מקבוצת הורדים האנגליים, צימוח זקוף ביותר שמגיע ל200 ס"מ כבר לאחר שנה וברוחב של 100 ס"מ בערך, פריחה ריחנית שניתן להבחין בה גם ממרחק של מטר, פורח בגלים אך לא אינטנסיבים מאוד
ורד גולדן סליבריישן – זן אנגלי של דיוויד אוסטין. בגינה במוצא שתלתי בקיץ האחרון אחד שהוציא שרביטי צימוח כבר באורך של קרוב לחמישה מטרים! אצלי הוא כבר עבר שלושה מטרים בקלילות ונע לכיוון הארבעה. ניחוח מדהים וכבד בשל ריבוי הפרחים. פורח גם בגלים וגם בין לבין בטפטופים מסוף החורף ועד הסתיו המאוחר. יכול להיות שיח קשתי ענק או מטפס עם עיגון. הפרח ענקי וזה החשש היחיד שלי ממנו.
ורד ננה מוליטפלורה 'שיר' אני עושה בו שימוש פחות או יותר מהגינה הראשונה שתכננתי, לא צריך להרבות במילים. לאחר שנים הוא יכול להגיע גם לשני מטרים ואפילו מעט יותר, בדרך כלל גובהו 160-180 ס"מ. בגינה ותיקה שלי בעבר ראיתי שהשריש במגע באדמה ולכן היה גם רחב מאוד אך בדרך כלל רוחבו נע סביב 180-220 ס"מ לעיתים עם הוא דחוק יהיה סביב ה150 ס"מ. לוקח לו 3-5 שנים להגיע לבגרות. אפס גיזומים.
ורד פוריה ורד פלוריבונדה מצטיין, פריחה עדינה ביחס לפלוריבונדות שלעיתים מאופיינות בגסות מסויימת, פריחה מתמשכת ומראה זקוף מאוד, גובהו יכול להגיע לקרוב ל180ס"מ יתכן שאפילו מעט יותר. רוחבו בערך מטר, הפרחים לא גדולים, כמעט נטול ריח, ימשיך לפרוח הרבה גם ללא קיטומים. הנה תמונה מהגינה של אריאל הירשפלד:
ורד דנטי בס זהו מכלוא תה שעדיין אני מתעקש לנסות למרות רגישותו לחילדון, הפריחה הריקה דמויית פריחת תפוח אך גדולה מאוד מהממת. אני מכיר שיח ותיק אחד ומוזנח מאוד שנשתל בחצר בית ספר זיו' ולכן עוד נוטה לו חסד. במרכז הפסקתי לשתול אותו בגלל הלחות שמכבידה עליו ומושכת חילדון. נטול ריח, בלי קיטום יפרח פחות.
ורד אינגליש סצ'ט – ורד אנגלי חזק מאוד, מגיב היטב לשתילה במיכל גדול, פורח בעוצמה אדירה והפרחים נטולי הריח (למרות שמצויין שיש להם ריח קל עד בינוני באתרים שונים) מחזיקים כמעט שבוע. נפלאים לקטיף באגרטל. הפריחה בגלים מהאביב עד סוף הסתיו צר מאוד וגבוהה, עוד לא יודע את ממדיו הסופיים אך אהמר על שני מטרים.
ורד אלטיסימו אותו הכרתי דרך אריאל הירשפלד (טוב יש עוד כמה שהכרתי דרכו), השנה קרן צור לא ייצרו אותו!!! שנה שעברה גמרתי להם את כל המלאי, מדהים, רבים מבלבלים בינו ובין 'קוקטייל' אבל מדובר בשני דברים שונים לגמרי, הקוקטייל הוא זן כביר, צימוח קשתי שיכול להיערם על עצמו בגובה 2.5-3 מטרים ולמעלה מכך ברוחב, הוא גם יכול לטפס עם תמיכה לגובה עצום והפריחה שלו היא בשני גלים עיקריים אדום-כתום. אך האלטיסימו הוא בעל צורת צימוח כשמו הוא – זקופה מאוד מאוד, גובה של 3.5-4.5 מטרים הפרח גדול יותר ואדום מלכותי כמעט בורדו עם אבקנים צהובים, בדרך כלל חמישה עלי כותרת. כמעט נטול ריח ופורח המון המון המון אצלי הגיע בעונה אחת ל2.5 מטר ונראה שיחצה את ה4 בקלילות:
ורד אמבר סאן זהו זן קטן, משתרע, בעבר קצת נכוותי עם נהר האש שלאחר מספר שנים נערם על עצמו ויכול לטפס על צמחים שכנים ולהגיע לגובה של למעלה ממטר. אמבר סאן נראה בעל צימוח אופקי לחלוטין בגובה 40-50 ס"מ אך נראה בעתיד אם זה אכן מצליח להישאר כך. הצבע משתנה בין העונות, בשיא הקיץ הוא צהוב יותר, אני אוהב במיוחד את התצורה שלו כניצן קטן שעומד להיפתח. פורח המון מהאביב ועד הסתיו, כמעט נטול ריח לגמרי.
ורד נוסף ששתלתי מאוחר מאוד הוא פט אוסטין, פורח בעיקר באביב עם גל נוסף בסתיו בצבע חריג, הצימוח קשתי ונראה כשיח חסון מאוד. הנה תמונה מהגינה של אריאל הירשפלד:
והאחרון ששתלתי ממש לפני ימים ספורים הוא ורד לואיס אודייר, יש עליו מעט מאוד מידע וגם לא תמונות טובות במרשתת, ככול הנראה פורח בשני גלים חזקים ביותר באביב ובקיץ ויתכן גם שיותר אך זה לא בטוח לגמרי. ורד בן למעלה ממאה וחמישים שנים! גובה לא ברור אך כנראה סביב 250 ס"מ יתכן שמעט יותר, מבנה לא רחב ביחס לגובה, סביב 200 ס"מ. עם ריח אדיר כך אומרים אך נאלץ להמתין לאף להריחו. כך הוא נראה אצלי כרגע:
אני נבוך לומר שלפני בערך 16 שנים שיניתי את גינת חמי רגע לאחר שסיימתי את לימודי הגינון בגבעת רם, אולי אפילו זה היה תוך כדי הלימודים, לא רק שורה ישרה ומוקפדת של כלאי תה הכנסתי להם בצד, אפילו את הכניסה המרכזית משני צידיה הפכתי לשדרת ורדים. כולם כלאי תה. לקינוח בפינה מעט מרוחקת יותר הכנסתי בערך 12 מינים שונים של דגניים (מיסקנטוסים וכדומה) בקומפוזיציה מגוכחת שכל מטרתה לומר באותיות של קדוש לבנה "פה יש דגניים!" כל זה היה כמובן מרוב התלהבות יתרה מגילוי הצמחים ומחוסר היכולת להבין בכלל איך ניגשים לגן שלם. מאז כמובן תיקנתי את הטעיות (גם אחרות עוד נעשו מאז…) אבל השדרה הזאת רודפת אותי עד היום.
נקודה חשובה נוספת היא שיש פער שיכול להיות גדול בין המידע מאתרים בנכר לבין מה שיקרה בפועל פה, החורף המתון למשל משנה לגמרי את יכולת הצמחים לגבוהה הרבה מעבר ליכולתם בצפון/מרכז אירופה. גם רגישות למזיקים ומחלות ובטח לשמש משתנה. משתלת קרן צור מנסים קרוב ל100 זנים בכל שנה מהם הם בוחרים בערך 5 המתאימים ביותר לשיווק, זה מספר מדהים.
הנה הקישורים לכתיבה קודמת שניתן לראות ממנה כמובן שינוי:
ורדים, גינה ים תיכונית וכרוניקה של חוסר ודאות.
על התאמת נוף, ורדים אנגלים ואחלמית מדברית (זוטות יב' – יג')
חוץ מזה יש לומר ביושר שבלי זוגתי שהתעקשה בקושי היו נכנסים שניים וחצי ורדים לגינה.
אני מתעב את מוסד הנישואין אך יש בו גם יתרונות.