אני לא חובב הימורים גדול, בטח שזה בא עם זכיות כספיות ומסעות תעמולה מטעם המדינה אבל כאשר מדובר בעצים אני תמיד מהמר. מי יפול? מי ישבר? מתי יפול? אני מוצא שזה תחום מרתק.
מרבית העוברים והשבים יניחו שמדובר במה שמכונה בעגת הביטוחים "כוח עליון" כלומר סערה עם רוחות של 250 קמ"ש שמגיעה אחת לאלף שנים וקוטפת איתה עצים, שלטי חוצות ועז תועה. אך חלקים גדולים, מאוד גדולים מנזקי הרוחות הם למעשה לא נזקי רוחות אלא נזקים אדריכליים כמו גם נזקים גנניים.
לא אתייחס כרגע לבעית גיזום עצים הלוקה כמעט תמיד בחוסר אחריות וחוסר מקצועיות שכן זה נושא שלם שניתן לכתוב עליו רבבה של מילה. אך יש להפנות זרקור לבחירת העצים עצמם. ואני רוצה להאיר הפעם את הבעיה הקשה ששמה חרוב מצוי. הנה כבר מורמת גבה אצל למעלה ממחצית הקוראים ששואלים עצמם מדוע אני נטפל לעץ מקומי נהדר שכזה.
אני מאוד אוהב חרובים, זה עץ צל נהדר, אבל אנא מכם, אדריכלי נוף יקרים, גננים חמודים. הפסיקו לשתול אותו באופן מיידי בגינות ובערים ועקרו את כל מה ששתלתם עד כה.
עץ אינו פרחי עונה המוחלפים פעמיים בשנה, הוא גם אינו שיח האמור להחזיק מעמד שנים ספורות או עשרות. זהו השלד הממשי של נוף העיר, הצל, הקרירות, השקט (כן השקט) שהוא מעניק משאון העיר, אלו ועוד הן הסיבות שנטיעת העץ צריכה להשאיר את חותמה לדורות רבים. אין סיבה ראויה שעצים לא יחיו מאות שנים רבות בתוך הערים.
חרוב מצוי יכול לחיות כך, מאות שנים. גם אם גדעתם אותו עד לקרקע ניצני התחדשות יצמיחו ענפים חדשים ובתנאי השקיה הוא יצמח מהר, מהר מאוד. אך בעייתו העיקרית של החרוב היא ממש זאת: השקיית הקיץ.
בעיר גם חרוב שגדל באי תנועה מנותק מכל השקיה יגיע לאחר מספר שנים לגינות הסמוכות. שורשיו אמנם מעמיקים ומעגנים אותו היטב כנגד התהפכות אך הם גם מרחיקים מאוד בחיפושם אחר מים, מטרים רבים לאחר נוף הצמרת הם יכולים לנוע. כמה מטרים בדיוק? זאת מידה שקשה לכמת. אני מניח שחמישה שישה בלי בעיה, כלומר המרחק מהגזע אל קצה השתרעות השורשים יכול לעבור בלי בעיה את 11-12 המטרים, אולי גם קרוב ל15 לפיכך קשה עד בלתי אפשרי למנוע מחרוב השקיית עזר.
השקיית קיץ זאת מגדילה את סיכויי הזכיה בפייס שלנו עד מאוד, אם תצאו לרחובות ותביטו בחרובים ותיקים בני 30 שנים ויותר הסיכויים שתיתקלו בעץ בריא שואפים לאפס. שוב ירימו גבה כמה מומחים ואולי אף יגישו נגדי תביעת דיבה על לשון הרע ("מפלגה עם סממנים נאצים?! לא בבית ספרנו") אך אני עומד על כך שחרוב בתנאי השקיה הוא פרומתאוס מת מהלך דינו נחרץ אך לרוע גורלו הוא לא ימות אלא יכרת ויגדל מחדש ושוב יגדע ושוב יגדל, פעם ענף אחד ופעם בד אחר ומעת לעת הגזע המרכזי כולו וחוזר חלילה שנים על גבי שנים.
מה רע יצקצקו מחבקי העצים? כל עוד הוא חי, שיצמח מחדש. באמת רעיון מעולה, נצמיח ענפים באורך 6-7 מטרים ובמשקל חצי טון מעל רכבים ובני אדם ונתפלל לאלים החדשים והישנים שבסערה הבאה הם רק לא יפלו על ראשנו.
מה שמכרסם מבפנים את החרוב היא פטריית "מדף" בשם בהוקית שטוחה – Ganoderma applanatum. היות והסימנים החיצוניים כלומר חללים פעורים וגוף הפרי של הפטריה הגלוי לעין הם אלו שאנו מתייחסים אליהם מתרחשים רק לאחר זמן רב מהידבקות העץ (קורי הפטריה אוכלים אותו מבפנים לעיתים שנים רבות) הרי שלמעשה איננו יכולים לדעת האם עצים שעדיין נראים במיטבם הם למעשה כבר חלק מתהליך הריקבון. סקר רציני צריך לבחון את כל עצי החרוב במשך שנים, כמה שנים? שאלה טובה. העין הבלתי רצינית שלי יכולה לומר לאחר 15 שנים של התבוננות עיקבית, כי כולם: גם אם לא כל כך מוקדם אך בהחלט במאוחר ידבקו, עד האחרון שבהם. הנה סקר שנעשה בסנטה מוניקה ומתריע כי חרוב מצוי הוא עץ רע לנטיעות בעיר, גם מסמך של אביגייל הלר ממשרד החקלאות אודות הערכת סיכונים בעצים מ2011 מתריע על הסכנות בעצי חרוב –"עצים הנוטים לשבר בעקבות פצעי גיזום וחדירת פטריות פתוגניות" צוות הכותבים שם זהיר ממני במסקנות אך אני אתעקש ואומר כי ראייה ארוכת טווח לגבי שתילת עצי חרוב כמו גם השארת אלו אשר נשתלו לאורך כל השנים מחייבת את החלפת כולם.
את שתי התמונות הבאות צילמתי ברחוב מוהלינבר ב2011. לאחר מכן גננים קיצצו את מה שנותר והעץ במשך שבע שנים צימח ענפים חדשים וגדולים. בחורף שעבר שוב העץ קרס, הפעם לצד השני גם עם ענפים במשקל מאות קילוגרם, כמובן שעולם כמנהגו נוהג, אישור לעקור לא יתנו ועלות עקירה ושתילת עץ חדש אינה זולה. הפעם העץ גורדם לאפס ענפים, אפס עלים. ושוב העץ כבר גדל מהגדמים לממדים מרשימים. עד הפעם הבאה:
אני לא מקבל את ההערכה שגיזום נכון ומשיחה בחומרים כנגד פטריות יכולה לעצור את הבהוקית מלחדור לעץ, אלו כוסות רוח למת. הנבגים של הפטריות הם מיקרוסקופיים, מיליונים, מיליארדים מהם נישאים על ידי כל רוח ויכולים לחדור גם משבר בענף קטן שאיש אינו רואה במרום גובהו של העץ, הם אינם זקוקים למשטחי נחיתה בומבסטיים שמסור קבלנים משאירים.
הנה תמונה ממגרש חניה בירושלים. יש שם מספר חרובים בני 20-25 שנים אולי קצת יותר, כולם עברו גיזומים חריפים, קשים ובלתי מקצועיים בעליל, ניכר גם שאיש לא טרח למשוח את הגדמים במשחה נגד פטריות ולמרות זאת אף אחד מהם לא מראה את סימני המצוקה שתוארו קודם. הגינות המושקות נמצאות בערך ברדיוס של 14-20 מטרים מהגזעים וניכר שהם לא מקבלים טיפת השקיה:
אם אתם מתעקשים על חרוב שתלו אותם בפארקים רחבי ידיים שם הם לא ימצאו ולו טיפת מים מחוץ לעונת הגשמים.
הנה עוד כמה תמונות:
Burn them all
תוספת מאוחרת!
בתגובות לפוסט הוצע על ידי ינאי הפתרון הבא, אני מצטט ומוסיף את תגובתי כבר פה בפוסט:
"לא רוצה לחלל קודש, אבל למי שיש חשק עצום לחרוב – מה המניעה בשפריץ או שניים של אזוקסיסטרובין (לא באמת שפריץ, יותר לכיוון של משיחה על הגזע) וחסל סדר פטריות גזע? פעם בשנה תספיק
סיסטמי, רחב טווח, לא רעיל באופן חריג – וישים לגינות שיש להן מתחזק/עיריות עם אגרונום בעל אונת מוח אחת לפחות."
ינאי זה פתרון שבכלל לא עלה על דעתי. בהחלט לא בקטגוריית הבריאות אבל כלי לטיפול שביחס עלות תועלת צריך לבחון אותו. עקירה הכנת בורות שתילה חדשים ושתילות זה קל לומר אבל דורש תקציבים מאוד גדולים. דורש אכן טיפולים קבועים יתכן שמועצות ועיריות צריכות לעבור לתחזוקה כזאת, דורש כמובן לבדוק כל עץ באופן פרטני לראות היכן הליבה כה רקובה שגם אם הפטריה תעצור בשלב הנוכחי העץ עתיד לקרוס. דורש חישובים מורכבים של עלות תועלת ספציפיים לכל עץ. בתור מתכנן לעולם לא הייתי שותל עץ שדורש דבר כזה בעתיד, נשמע טירוף מוחלט אבל בתור ייצוב המצב הקיים שאכן מסוכן ודורש הקצאת משאבים בהחלט יש לקחת בחשבון. אכניס הפניה לדבריך בפוסט עצמו לתשומת לב הקוראים. תודה.