אחת התופעות הבולטות בגינון הפרטי היא ה"גדר-חיה", זאת היא תופעה שקימת בעיקר במושבים, הן במשקים ותיקים והן בהרחבות החדשות, אך היא נמצאת גם בערים. נקודת המוצא של אלו הן כמובן פרטיות, הצורך במיסוך משכנים וזרים, כל זה טוב ויפה וכמובן שמובן בעידן של ניכור בין-אישי ואינדיבידואליזם חריף.
כמה נקודות למחשבה על הגדר החיה יכולות וצריכות להשתנות, הנקודה הראשונה היא בחירה בצמחים שגודלם הסופי לא יעלה על מידת גובה הגדר הרצויה, אין זה אומר שעלינו לבחור בצמחים שגודלם לא עולה על 175 ס"מ שהוא גובה העין של זכר אירופאי ממוצע, גדר חיה יכולה להיות גם בגובה של שני מטרים ואף שלושה, אך היא בהחלט אינה יכולה להיות בעלת פוטנציאל של עשרה מטרים. למשל שתילת פיקוס בנימינה הנפוץ כל כך אשר יכול להגיע לגובה של עשרים וחמישה מטרים. כלומר אנו כופים נינוס על ידי אינוס של צמחים אדירי נוף באמצעים חריפים אשר לא רק מבזבזים לנו אנרגיה והופכים למעמסה כלכלית אלא גם בסופו של דבר הם נראים כעיוות אסטטי אשר לעיתים קרובות יוצא משליטה כאשר החלק העליון לא נגזם פעם אחת יותר מדי והתוצאה היא "כובע-פטריה" מעל הגדר הגזומה בקפידה בחלק התחתון.
נקודה שניה למחשבה היא המונוליטיות של הגדר, על פי רוב נראה שורה שתולה של פיקוס צר עלים (פוטנציאל ל15 מטר גובה) או ברוש גדול פירות 'לימוני' (פוטנציאל ל20 מטר ותמותה מהירה ודאית) ואף שורה של הדסים רייחנים ומלבבים, אך ניתן במקום זאת לייצר מיסוך, ראשית רב-שכבתי בגינות גדולות במושבים, כלומר שתים ואף שלוש שורות מדורגות משלושה מטרים ועד מטר שבעים בקירוב על חשבון מדשאות הענק המצהיבות, וגם בגינה הקטנה ניתן ליצור גדר חד-שכבתית אך העיקר שתהיה מורכבות ממגוון מעורב של מינים דבר שיוסיף עניין בעונות פריחה שונות, סוגי עלווה שונים גובה שונה וכיוצא בזה.
מינים שונים שיכולים להתאים לכך הם קרומיה הדורה. ליקופילום קומפקטום וליקופילום גרין-קלאוד, רותם המדבר, אחירותם החורש, קליסטימון 'קינגס פארק', פירקנתה אדומה, סנא לעתנית 'סטורט', מרווה מליסדורה, מורן החורש, חבושית פרשנט, דק פרי 'אורנג' ג'ובילי' ודק פרי מכונף, דודוניאה 'דנה', אבליה גדולת פרחים ועוד, כל הנזכרים יעמדו בכבוד בשמש מלאה, חסכניים במים ובשילובים שונים יפיקו מיסוך בלתי פורמלי, רענן ובעל מראה טבעי יותר מכל גדר חיה מוכרת.
יש לזכור שהתופעה האסטטית הזאת יובאה בעיקר מתרבות גינון אירופאית של שחיתות רודנית בת מאות שנים, אנחנו רגילים להתפעל מגני ארמון ורסאי ושאר הגנים המטופחים של האחוזות והארמונות האירופים מבלי לתת רגע אחד של מחשבה כיצד הושגה התפארת רבת העמל והחריצות הזאת. אנחנו רואים רק את התוצר, את המדשאות הרחבות גזורות השולים, את השיחים הגזומים בדיוק מתמאטי, את ערוגות הורדים הפורחות בעוז ואת מרבדי הצבעוניים הבוהקים בשמש האביב. אך המקור לשכר הגננים אשר טיפחו את כל אלו הוא אינו מענייננו, המלחמות, הכיבושים, הגזל, הקולוניאליזם האכזרי, לא רק של שיעבוד בני אדם, הריגתם עינויים וכדומה. אלא אף גזל בוטני אדיר מימדים שכמעט וחיסל מינים רבים במקומות שונים בעולם, להיעלמות היקינטון המזרחי, מיני האירוסים האנדמיים והשושן הצחור כמעט כליל מהנוף בישראל יש קשר ישיר לסחר בצמחיה לצורך הגינון המלכותי באירופה של המאות הקודמות. ערש התרבות האירופית במיטבה. לכן כאשר אנו מתבוננים בתרבות הגינון הזאת יש לראות לא רק את התוצר העכשווי שלה על המחיר הבזבזני שלה במים, דשן, וזיהום אוויר מהפעלת כלים מוטוריים. אלא גם את ההקשר ההיסטורי השלם. קל לנו לראות את הגנים המטופחים בצרפת או בבלגיה
(מומלץ להתעכב רגע על הקישור הזה כדי להבין מדוע בריסל היא כה יפה כיום) ולהתפעל מיופיים כאשר אוזננו אטומות לסבל אשר היוה חלק אינטגראלי מהקמתם, כל זה כמובן אינו שונה מהתפעלות מהפירמידות בגיזה והקולוסאום ברומא. ההיסטוריה היא בעיקרה חוויה של שכחה והדחקה, באור השקיעה הדם הקרוש על הגיליוטינה מנצנץ בחדווה.
האסטטיקה היא עניין של הרגל, של תרבות נרכשת, של אופנה, אסטטיקה של רגליים כרוכות בסין או של גדרות גזומות בצרפת. אין זאת רק הנאה צרופה בלתי אמצעית מן הטבע אלא בעיקר תוצר רחב היקף של התניה.