אם הגעתם הנה דרך גוגל בחיפוש אחר דשא סינתטי אתם במקום הנכון. תעצרו.
קשה להגזים בחשיבות של האופנה הסוחפת של דשא מלאכותי אשר אחזה בישראל בשנים האחרונות, מה שהחל כקוריוז הפך לבון-טון מוחלט והרחיק הרבה מעבר לפונקציה הראשונית שלו. לצמד המילים דשא סינטטי או דשא מלאכותי (וגם דשא סינתטי עם ת' מבלבל) למעלה מעשרים אלף חיפושים בגוגל מידי חודש לכל אחד מהם . עשרות אתרים מתחרים על מחירים ומאות רבות של בתי עסק מתקינים יריעות פלסטיק ירוקות בגינות, גני משחקים, מגרשי ספורט, מסעדות ועוד. זאת היא ללא ספק תופעה רחבת היקף של בחירה אסתטית שנוגעות בחיי כולנו. אי אפשר להתעלם מן המרבדים הירוקים הללו, הם פוגשים אותנו בכל אשר נפנה. כבר הזכרתי זאת בכמה פוסטים אולם טרם הקדשתי לכך מקום מרכזי.
א.
ישנה הפרדה מוזרה ביותר בבחירה להעניק לתוצרי הפלסטיק מקום של כבוד מחוץ לבית לבין ההקפדה להרחיקם ממרכז חיינו הסלוני. כסאות ושולחנות "כתר" מעטרים אין ספור גינות בישראל, זה כביכול נוח, כביכול יעיל וכביכול חסכוני אך בעיקר נובע ממניעים של אופנה. שנים רבות כבר רובנו נסובים מסביב לשולחנות הלבנים/שחורים/ירוקים המכוערים באופן שקשה להאמין במקום שאמור להיות פנינה של יופי. האם היינו מעלים על הדעת לעשות זאת עשרה מטרים משם בתוך הסלון?
את מעגל התנועה שמצולם למטה מעטר דשא סינתטי, הצבעונים הכמעט סינטטיים והזיית (שלום שלום ואין שלום) הם בסוף תצוגת תכלית לעולם מושגים של קיטש חלול ופוליטיקה ברוטלית המעצבת את הזיכרון הקולקטיבי.
ב.
הדשא הסינתטי אינו רק פונקציונלי, הוא מעבר לסימון מושגי של הצומח, אם בעבר הייתה ההתייחסות מוטבעת בהתבוננות והמילה "דשא" באה יחד עם חווית צמיחה אותנטית מלווה במגע, בתחושת לחות וקרירות הנובעת מאידוי המים דרך העלווה, במראה מגוון על אף ההומוגניות של המין הרי ש"דשא מלאכותי" הוא כבר אינו דשא, הוא הד לרעיון, אפשר לומר שזה לא חדש משום שצמחים מלאכותיים נמצאים במסדרונות קופות החולים כבר עשרות שנים (ביליתי שם הרבה בילדותי) אבל איש מאתנו לא לקח אותם לגינה שלו, גננים לא נקראים לשתול עצים מלאכותיים ולהצמיד להם תפוזי פלסטיק. ולקרוא להם "עצי הדר סינתטיים". השלב הזה הוא משמעותי משום שהוא מעבר מושגי בפנטזיה הנרקמת בראשנו בבואנו לפגוש את החיים. אנחנו לא רק באסקפיזם גן העדן האבוד ובניסיונו לשחזרו בחצר ביתנו אלא בסימון הפנטזיה כמושג, אפשר באותה מידה להצמיד יריעת ניילון שחורה או שקופה עליה יהיו רשומים במרווחים שווים בכל 20 ס"מ המילה "דשא".
ג.
מן התמונה למעלה (מסעדה בקניון בת"א) אפשר ללמוד מה צפוי לנו, אפשר למסגר ולתלות על הקיר. ג'קסון פולוק זה לא אבל אני בטוח שיהיו שיחשבו שזה כן.
ד.
גם לדשא רגיל יש מחיר סביבתי, הוא דורש כיסוח, השקיה, דישון, אוורור, הוא רגיש למזיקים שונים והוא בא מתוך אותו אסקפיזם ילדותי שאליו כולנו נמלטים. אירלנד, ניו זילנד, תאילנד. כולנו רוצים לחוש כמלכים לשבועיים בשנה, אז קונים כרטיס טיסה ונותנים לאנשים אחרים לכבס את בגדינו, להתקין לנו מאכלים, לשטוף לנו את הכלים והרצפות, למתוח את הסדינים ולצחצח את האסלות לאחר השימוש. שבועיים של חו"ל רק פעם בשנה, זה מטעין אותנו מחדש. בין לבין נוכל להיזכר בכך בעודנו מתגלגלים על 30 מ"ר כר הדשא המרובע בחצר.
אני לא פה. אני בגן עדן.
ה.
"דשא" הוא חיים, הוא הטמעה של פוטונים, אנרגיה שמתגלגלת בחומר, חומר שמתגלגל לאנרגיה, התמרה תמידית שרק הכרתנו המוגבלת לוכדת אותו בזמן ונותנת לו שם. יש לכל עלה אין ספור תאים, הם נפתחים, מתפצלים, נושמים, בונים עוד ועוד חומר, משתמשים בעוד ועוד אנרגיה. יש לכך משמעות, זהו רטט, דחף פנימי לנוע. זהו אותו הדחף אשר נמצא בתוכנו.
"דשא סינתטי" היה בעבר חיים, הם נכחדו לפני מיליוני שנים והפכו לחומר צמיג ושמנוני שמחירו משתנה חדשות לבקרים בעקבות ביקושים , ספקולציות מופרכות ומשברים פוליטיים. אין בו כל רטט, אין בו טיפה אחת של חיים, של כמיהה. הוא תוצר נלווה לתעשייה (חלק גדול עשוי מצמיגים גרוסים), הוא אינו שונה מצינורות השקיה, שקיות זבל ומלחצני המקלדת שנמצאים מול עינכם.
ו.
דשא סינתטי מעלה את הטמפרטורה במקום להוריד.
ז.
בשלב הזה בדרך כלל נהוג לומר על טעם וריח אין להתווכח. טוב זה בהנחה שכולנו אנשים חופשיים משיקולים של ברוני סמים ואופנות, יבואנים, פרסומאים ומדורי רכילות. (הנה כמה דוגמאות: כאן, כאן וכאן) שכן התרבות פוסחת מעלינו ואנו רק מושיטים את היד באופן אקראי ונוטלים מרצוננו וטעמנו החופשי מאיקאה את הכיסא האחרון, מקוקה קולה את המשקה האחרון ומאולפני פיקסר את הסרט האחרון.
ופעם בארבע שנים גם מטילים בקלפי איזה פתק חופשי.
אנשים חופשיים להתגלגל על דשא סינתטי.
ח.
בסופו של יום זאת רק אסתטיקה. זוטות.