תגית: אדריכלות נוף

מראש אני מתנצל שהפוסט הזה יהיה בעיקרו טכני אך יש לו משמעות רבה בבניית אופי הגינה. כאשר למדתי גינון לפני למעלה מעשור אני זוכר שהסבירו לנו בכמה מקרים איך מניחים טפטפות בצורה יעילה ואיך מניחים אותם בצורה בלתי יעילה. כמובן שהנחה יעילה היא בקווים ישרים במרווחים שווים. זה חוסך זמן, זה חוסך כסף וזה מפשט את העניינים. במשך שנים שתלתי גינות באופן "יעיל", פרסתי טפטפות, קו אחרי קו, מילאתי את הגריד שנוצר בצמחים ושלום על ישראל. רק בשנתיים-שלוש האחרונות הבנתי שאמנם הדברים פשוטים כך אבל יש דבר מה שגוי בצורה זאת של שתילה ואכן לאחר שהסקתי מסקנה פסקתי מכך. יש כמה צורות של הנחה יעילה, הצורה הפשוטה ביותר תהיה כך:

גינות ציבוריות רבות אשר מבוצעות על ידי קבלני גינון משתמשות בגריד זה, לאחר שנה שנתיים התוצאה תהיה כזאת:

כמובן שעם מעט יותר תחכום ניתן להסיט את הקווים המקבילים ומקבלים גריד כזה:

אם תתבוננו בתשתית של רוב הגינון הציבורי (שוב, בין אם התכנון נעשה על ידי קבלן גינון, גנן מקצועי או אדריכל נוף) תראו שהוא מתאפיין בגריד הזה, לאחר שנתיים עם גדילת הצמחים הוא יראה כך:

ובכל זאת, חלק מהגננים ואדריכלי הנוף שהצליחו קצת לצאת מהמסגרת או להיות מעורבים יותר בפרויקטים יגיעו לגריד הבא שהוא בהחלט מתקדם יותר אך עדין בעייתי, הנה:

פה כמובן משתמשים בשלושה סוגי מרווח, כל מטר בקו האחורי לשיחים גבוהים יותר, כל חצי מטר בשני הקווים האמצעיים לבני שיח בינוניים וקו של מרווח 30 ס"מ בחלק הקדמי לבני שיח קטנים. התוצאה לאחר שנתיים תראה כך:

עכשיו נשאלת השאלה מה רע? כל כך הרבה גינות יפות ראיתי בחיים שכך מונחים קווי ההשקיה שלהם, גם אני תכננתי לא מעט גינות כך אז מה הבעיה? אבל יש בעיה, במשך שנים חשתי שמשהו משובש, לא עובד. עד שטרינטי לחשה באוזני ואז הבנתי את פתרון החידה: הבעיה היא שאנחנו כופים גריד סיסטמתי שמגיע ממידות של בתי חרושת על גינה שאמורה להיראות טבעית, היא לעולם היא לא תיראה טבעית כל עוד קודקודי הצימוח יהיו במרווחים שווים, כמו חיילים ממושמעים בצבא הצאר/העם/הרפובליקה/המולדת/האסלאם/השם. מתכננים רבים אשר ערים לבעיה שותלים צמחים בקבוצות על מנת ליצור מסות שיטשטשו את הבעיה הזאת אך עדיין ניתן להבחין בעיין במרווחים, גם לאחר שנים שבהם צמחים גדולים יותר עלו על קטנים וקווי המתאר טושטשו, עדיין ניתן להבחין אם רק מתבוננים לכמה רגעים שהמקצב של הגינה נע באופן סכמתי, כל שלושים, כל חמישים, כל מטר, מקצבים קבועים שנמצאים בבסיס הגינה, יש גם שמדלגים על טפטפת כדי להתאים את גודל הצמח המיועד, אך תמיד מדובר במרווחים בעלי מקצב אחיד. שלד מסודר ומאורגן שמנסה לכפות דינמיות פראית ופשוט לא יכול להצליח. זה דבר אחד למצוא מחזוריות וחוקיות בטבע ודבר שונה לחלוטין לכפות רעיונות אודות סדר על בני אדם גם אם באמצעים של אסתטיקה פורמלית, כמובן שטפטפות בגינות הן נושא קטן. אך מדינות, משטרים, דתות וצבאות הן כבר נושא גדול יותר אם כי בעל גרעין זהה, אנחנו מנסים למצוא סדר משום שבתוכנו מקננת אי-הודאות מפני אותו דבר שאנו מכנים בשם מוות. תהליך ההתניה הכפוי הזה מגשש את דרכו ומתפתח למערכות שליטה ובקרה אדירות ממדים הן ברמת פסיכולוגיית הפרט והן ברמת האינטראקציה הבין אישית וברבות השנים ייצר את החברה המפלצתית שקרויה אנושות, על צבאותיה ורעיונותיה האוויליים אודות זהות האדם ומשמעותו עלי אדמות.

בשנה-שנתיים האחרונות התחלתי לעשות חיים קשים לגננים שעובדים איתי, התגובה האחרונה הייתה "אבל אתה עושה לי אבוג'ראס", כן. זה כאב ראש אך במקום לתת למפעל ליצור צינורות השקיה לקבוע לי איפה יישתל כל צמח, אני מחליט מתוך התבוננות, אינטואיציה וניסיון לברוא דינמיקה ויופי. כך, על אותן פרופורציות כמו שלוש הדוגמאות האחרונות זה נראה מבחינת הטפטפות:

אם יעברו שנתיים זה יראה כך:

פעם הבאה שאתם יוצאים אל הטבע התבוננו מסביבכם, האם העצים שתולים במרחקים זהים? האם השיחים מסודרים בשורות? האם הטבע המהפנט הזה אשר מקיף אותנו וחי בתוכנו, אשר מניע כל הלומת לב שלנו, האם הוא נעה במקצבים של מארש צבאי?