לפני שבועיים הייתי בבית קברות לרגל אזכרה מסוימת. באופן כללי אני משתדל להימנע מלהגיע לפגישות מחזור מכל סוג שהוא קל וחומר בבתי קברות , קלישאות הן לא כוס הקפה החביבה עלי ובבתי הקברות מספרן עולה על מספר המצבות ביחס של אחת לאלף. התרבות הנוכחית מקדשת את הזיכרון ונאחזת בו בציפורניה כאילו שאם רק תרפה לרגע היא תבזה את המתים או גרוע מכך פשוט תעמעם את זיכרונם. הניסיון להחזיק בזיכרון כאילו היה ממשות נושמת לא רק נותן סיפוק מעוות וחמצן לסבל הוא מעוור אותנו לנעשה מסביבנו. ריטואלים שנתיים, חודשיים ושבועיים, יש אף שעולים יום יום לקברים. כל זה יחד עם רוח הקפיטליזם המרומם את האגו לגבהים שאיקרוס לא חלם אודותיהם הפך את בתי הקברות לסלט פוסט-מודרני המערב פולחנים, גחמות, זיכרונות ואין ספור סגנונות, טעמים ורעיונות "יצירתיים" שכן אם לא הצלחנו להיות מיוחדים בחיינו (ובוודאי ובוודאי שהצלחנו) אז בטח נהיה כאלו לאחר מותנו.
בין לבין גם מקומו של הגינון לא נפקד ואם בעבר קקיטש פומפוזי היו שתולים ברושים בכדי להזכיר לנו את שלהבת הרוח הבוערת בעוז היום הקברים הפכו למיקרו גינות. גם שם מקומה של האופנה אינה נפקדת והפלא ופלא יריעות ירוקות נמתחות בין הקברים!
חברה שעשתה את הלא יאמן בתחום זה היא זאת, ושחור על גבי לבן מפוקסל היא מציעה הדלקת נר זיכרון בנוסף על השקיה וכו' בסכום שווה לכל נפש (חיה) כותרת המשנה באתרם היא ""בעבור 80-100 שקל בחודש אנשים יכולים להפסיק להרגיש אשמים". טוב אפשר כמובן לצעוק "ימי הביניים!!" אבל בכל זאת כל רב מצוי מציע שטר מחילה אז על מה נלין.
על המגמה של הדשא הסינתטי כבר כתבתי בעבר (פה) וכבר אז ביטאתי את מורת רוחי מן הפער ההולך וגדל בין האיכות או המשקל הסגולי של החומר הרוטט חיים לבין תחליפו שכמשו לפני מיליוני שנים ועתה בבתי זיקוק ומפעלים הם קורמים עור וגידים לזומבים ברי שיח. כמובן שניתן להרחיב את היריעה ולבחון לא רק את איכותו של הצמח אל מול הפוליאתילן הצבוע ביד אומן של מפעל לו-טק אלא גם את השימוש באבן אל מול תחליפיו הפולימריים כמו גם בבדים טבעיים אל מול תחליפיהם. שאלת אבחנת החומר מתחדדת נוכח השכלול הטכנולוגי בו כיסאות "קש" לגינה מצריכים בדיקה שלישית ורביעית וכמעט אנו נזקקים למיקרוסקופ על מנת לדעת מהו לעזאזל החומר הזה? תופעת אופנה שחדרה בשנים האחרונות אל תחום הריצוף היא "פרקט למינציה", זהו ריצוף זול יחסית שטווח המחירים שלו מגיעה ל 50-150 שקלים ושמו מתעתע בכוונת מכוון, בין הדבר הזה ובין עץ ("פרקט") אין דבר וחצי דבר, זהו משטח פלסטיק חזק ועמיד אשר מודפס עליו צילום של עץ, ללא ספק שלב מעניין בסימון אובייקט כרעיון. אבל העובדה היא שרוב רצפות הלמינציה הללו מחקות עץ ולא צילום של מיקי מאוס, ג'וליה רוברטס או עיטורים כאלו ואחרים. המונח "עץ" מייצג דבר מה שנתפס בעייננו כ"אמתי" ולא רק כ "יפה". ככול שהתעתוע מוצלח יותר כך מחירו עולה.
באופן אירוני, שאלת הממשות והייצוג שלה שעברו אין ספור התייחסויות בהיסטוריה של האמנות ובמיוחד בחוויית הקולנוע הופכת להיות כמעט מובן מאילו בחומרים הנגישים לנו ביותר, אי אפשר שלא לבחון זאת יחד עם תרבות תכניות הריאליטי וההשפעה העצומה שלהן על חיינו, לא רק התרבותיים כמדד רייטינג', תעשיית סלברטיז וכולי אלא אף ההשפעה הפוליטית שלהן.
סינתטי.
ואם המימזיס מבקש לחקות את המציאות אם כן מה היא? בבלייד ראנר, אולי אחד הסרטים המרהיבים ביותר הדנים בסוגיית ההכרה האנושית, שואל דקארד (האריסון פורד) מהו הזיכרון, הרגשות והמוסר בזמן שהוא יורה ברפליקנטים ו"מוציא אותם לפנסיה" כהגדרתו שכן הם תוצרי מעבדה סינתטיים ואינם "חיים" על פי אמות המידה שלנו ובכל מקרה הם בעלי תאריך תפוגה הנקבע מראש. בכדי למנוע מהם "סיבוכים רגשיים" מושתלים בהם זיכרונות ילדות מפוברקים כך שחלקם אף אינם יודעים כי הם אינם חיים אלא פרי לתוצר מעבדה. כיום שלושים שנים לאחר צאת הסרט אנו נמצאים כבר קרוב לקו הגמר: שיבוטים, מניפולציות גנטיות, תאי גזע עובריים, אברים כזרועות ורגליים מכאניות ואפילו עיניים מכאניות כבר קיימים בשוק, רק עניין של מחיר. אשתקד טיפס בעל רגל רובוטית על מגדל של למעלה ממאה קומות בשיקאגו, זה אני עם שתי רגליים נורמליות בקושי מסוגל לעשות. ישנם מחקרים פעילים שנושאים פרי אודות מחיקת זיכרונות (לא מבני אדם עדיין אך טיפול בטראומות היא כוונתם), גוגל מבקשת לשלוט בתנועת כיסאות נכים באמצעות התודעה ומפתחת לצורך כך שבב שיושתל בראש ויהיה באינטגרציה עם המוח האנושי. כן אנחנו מתקרבים מאוד.
אינני חושב לרגע (לצערי) שאנו שואלים את השאלות הללו בטרם אנו קונים יריעות פלסטיק ירוקות הקרויות דשא סינתטי כמו גם כשאנו שותלים מרווה או אזוביון אך הן נכנסות בדלת האחורית בין אם שנרצה בכך או שלא. שאלת הממשות, החיקוי והערך הסגולי-רוחני של החומר היא בעלת משמעות גדולה, אני חושב שאין זה מקרי שיש לנו נטייה לבדוק ממה עשוי השולחן עליו אנו רוצים לאכול את ארוחות הצהריים, רובנו מבקשים לסעוד את ליבנו על משטח עץ ולא פלסטיק (ואף מחפשים את הביטוי "עץ מלא" בבואנו לקנות כזה) חלקנו מעדיפים בדים שעשויים מאריגי כותנה או פשתן ולא לייקרה או ניילון ומיעוטנו מעדיפים מזון שאינו כולל כימיקלים ועשוי בבתי חרושת. האם יש באמת ערך מוסף ל"מקור"? או שמה מדובר רק בעוד גחמה אופנתית כאנטיתזה לרוח המודרניסטית?
תופעת פרחי הפלסטיק והדשא הסינתטי בבתי הקברות משתלבים באופן מושלם יחד עם אין ספור המחוות המוענקות בנרות, תפילות, הספדים, אבנים וקמעות. כל אלו הם עדות לכך שההכרה שלנו מוכנה על פי רוב להסתפק בחיקוי עלוב (מפלסטיק) לדפוסים שהוטמעו מכוח האינרציה דורות רבים לפניו.
בסופו של יום זה לא החומר שמכריע אלא הרוח וזאת כבולה.
והתשובה לחידת הסחלב: צד ימין הוא העדות המפוקסלת לתוצר של DNA ממשי.
אני מזכיר, ניתן לעשות מנוי לבלוג על ידי כתובת מייל ואישור או לעשות לייק בפייסבוק של בלוגינון. לכו על זה.