כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.
תמיד חשבתי שהעובדה שהוא אחד משבעת המינים משעשעת, מעין בדיחה אירונית שהרי הרימון לא רק שאינו צמח ש"הארץ התברכה בו" שהרי במקורו הוא גדל רחמנא ליצלן באיראן (שהיא מיצואנית הרימונים הגדולות בעולם) ובאזור הוא גר כלומר צמח תרבות שלעתים (לא מזומנות) מפיץ עצמו מעט
אבל באמת, תוציאו את זה מהראש שלכם. רימון הוא לא עץ, מעולם לא היה. הוא שיח. גדול, קוצני, נשיר וטעים אבל לא עץ. זאת אמת שרוב בני האדם שותלים אותו כעץ אבל באותה המידה היו יכולים לשתול אותו ככלב, תוכי או מגף אוסטרלי. זה לא רק בגלל שהוא אינו גדל מטבעו על גזע יחיד, יש עצים רבים שגדלים כך; כליל החורש, חרוב מצוי, אלון מצוי, עוזרר קוצני ועוד הבעיה בהגדרה טמונה בשאיפה חסרת המעצורים שלו לחזור לצורתו השיחית. בעוד שאת העצים שזה עתה מניתי ניתן לעצב כעצים באופן די פשוט ברימון יש להיאבק כל החיים, עכשיו אני יודע שיש אנשים שאין להם בעיה עם מאבקים ומלחמות. שמעתי שמרבית אזרחי ישראל ועזה מצדדים במלחמה וחלקים לא קטנים מהם באוטוסוגסטיה מרשימה במיוחד גם בטוחים בניצחון כלשהו אך את הרימון לא ניתן לנצח, הוא יצמיח עוד ועוד סורים סוררים מבסיס הגזע עד כלות התרבות ואז סוף סוף הוא יחזור לצורתו המקורית: שיח פראי שכולו הדר מלכות. אז באמת יש לאנשים רבים נטייה מזוכיסטית (או סדיסטית) לגיזום חוזר ונשנה, אולי זה השעמום האנושי, אולי רק הרגל שפיתחנו אך אני מתקשה להבין מדוע לעבוד קשה שאפשר בזמן הזה לשתות מיץ (רימונים) ולהסתכל בעננים משייטים.
אני לא יודע איך אפשר שלא לאהוב רימון (חוץ מהזנים בעלי הפרח המלא שעושים לי צמרמורת) מלבד הטעם הממכר של עסיס זרעיו (את הזנים הכהים בצבע דם קרוש שחמיצותם עזה כסערת פגיונות אני אוהב יותר מכל) הוא מספק מופעים מתחלפים במשך כל עונות השנה, מן הסבך הפרוע של ענפיו בחורף עליהם יושבות ציפורים חולפות דרך הליבלוב האדמדם עת האביב מגיע, פרחים נפלאים. התהוות ארוכה של פרי מרהיב מרגע החניטה ושלכת צהובה מרשרשת.
אני חושב שלמרות שכמעט 100% מן הרימונים השתולים בגינות מתפקדים כ"עץ", מופעו מרשים בהרבה כשיח רקע. לשם כך בזמן תכנון הגינה יש לייחד לו מרחב גדול ולא להיבהל מן האפשרות שיחסום שדה ראייה נרחב מאחור, כן זה אומר שיהיה אולי קשה יותר להגיע אליו, כן זה אומר שחלק מן הרימונים לא יסיימו את חייהם בבטן שלכם אלא בבטנן של ציפורים אבל למה להתקמצן?
מוטי מ"בוטניקה" הוציא אלווי חדש שנמכר בינתיים תחת השם "אלוי מ.ל.י קומפקטי ונמוך", נראה מבטיח מאוד, פורח בינתיים לפחות בכל חודשי הקיץ עד עכשיו, גובה 20-30 ס"מ רוחב 40-50 ס"מ. שמש מלאה כמובן דרישות מים נמוכות. כמעט וודאי שמושך צופיות. שתילות בקרוב, דיווחים בהמשך.
ודיווח המשך להיריציום פילוסלה, בגינה אחת בה מחשב ההשקיה עמד מלכת עת דייריו שהו בסטרומבולי קרסו ומתו מאות שתילים, לאחר שעוד קודם לכן התקשו עד מאוד במרווחי השקיה של שבועיים (אדמה קלה שמש מלאה) – קטסטרופה בלשון העם. בגינות אחרות הוא עדיין ממשיך לצמוח יפה אך לא בתפקיד מדשאה אלא בין אבני מדרך (מרווחי השקיה של שבועיים באדמה כבדה, שבוע באדמה קלה).
כמו כן בין האזעקות חירפתי את נפשי ומצאתי בחופים הדרומיים (פלמחים/אשקלון) זרעים של חבלבל החוף ולפופית החוף עליהם כתבתי פעם שעברה. הנבטות ושתילות גם כן בקרוב.
ולסיום כמה תמונות מעבודה צומחת, הפרויקט קורם בטון ושורשים, הוא ימשיך עם הזמן להתעבות בעוד עשרות עגלות ויעבור בקרוב העמדה חדשה שכן הקומפוזיציה הנוכחית נכפתה בנסיבות מעט מוזרות אך ניתן לראות כבר משהו עובד שם.
פנו אלי שתי אוצרות לתערוכת המשך שעוד תגיע בבניין ששום בורגני לא היה רוצה לגור בו, חלום בלהות של הגירה ונרקומנים שפולשים למקלט, עוני וצפיפות, לא משהו שניר ברקת מראה לתיירים אך בערך שלושים מטר מפרויקט ממילא. ויש שם צמחיה שבקושי רב שורדת את המעט שעוד מתאפשר מהתנאים הקשים הנה כמה תמונות:
