ראשית כמה מילים על ברושים. כתבתי בעבר פוסט על ברושים (פה, בקיצור נמרץ הפוסט עסק בכך שהברוש אינו מקומי אתם מוזמנים לקרוא). לאחרונה מתוך עבודתי המלצתי לא לשתול ברושים מהטעם הפשוט שהם מתים, התחלתי לשחק עם ילדי משחק חדש בשם "ספור את הממותה" והמשחק הולך כך: בנסיעה (מחוץ לעיר בדרך כלל) יש למנות את שלדי הברושים המתים. שימו לב סאירידיום וכן דיפלודיה (מחלות פטריתיות הנה והנה) תוקפים בעיקר (לא רק) ברושים בוגרים (מושקים ושאינם מושקים) ולכן המשחק נקרא ספור את הממותה ולא את החתול. למשל בקטע הכביש שבין מחלף כביש 6 סמוך לקריית גת ועד לצומת פלוגות אפשר לספור הרבה למעלה ממאה ממותות! אי אפשר להתעלם מכך ברגע שנחשפים לתופעה. ברושים מתים בכל פינה, לפני שבוע הזדחלתי בפקק בשער הגיא והזדמן לי להביט טוב אל עבר צביר הברושים הקרואים "ברוש שער הגיא" ואפילו בינם כבר ניתן להבחין בממותות.
הנה במאמר מחקרי שעוסק בנושא, אני כמובן דוחה חלק ממסקנותיו ובעיקר את המשפט הבא: "באשר לברוש מצוי, למרות רגישותו לסאירידיום ולדיפלודיה לא ניתן לוותר על המשך נטיעתו, כי הוא עץ יערני מובהק, המתאים לתנאים האקלימיים והקרקעיים בישראל, ומהווה כבר שנים רבות חלק מהנוף הטבעי ביער ובגן" – שטויות במיץ עגבניות.
הפוסט האחרון אודות בתי קברות צבאיים עורר כמה הדים. ולאו דווקא מהצד הפוליטי. ניתוח ביקורתי על מנהגי אבלות נחשב לדבר כמעט מגונה. בקשות לשינוי כיתוב על המצבה כמובן לא נפסקו מאז הפסיקה של בג"ץ ב92 אך היום אני בספק רב אם הרכב שופטים יפסוק פסיקה דומה. השינוי דה פקטו יצר מציאות בה הרעיונות שהנחו את גבולות גזרת המצבות מתו זה מכבר ומה שנותר הוא החצנה מוחלטת של זיכרון כפוי.
אני רוצה לחדד ולומר שאי אפשר שלא לעסוק במוות באופני השפעה תרבותית, פוליטית, רגשית וכלכלית. סרטים וסדרות טלוויזיה (למשל "עמוק באדמה") עושות זאת כבר זמן רב. אולי עיסוק כזה הוא עקיף ובתור כך קל יותר לעיכול אך לטעמי הוא אינו יכול להחליף שיח ישיר על התפתחות תופעות האבלות ובסופו של יום את הדרך בה אנו תופסים את המושג מוות לאחר הפגישה הממשית איתו. אין לי כל רצון להתנגח עם אנשים אשר חושבים אחרת ממני, לא בזאת טמון הרצון לפתוח את השיח אלא בסבל עצמו. העובדה היא שישנו סבל ואת הדרכים לצלוח אותו מספרים באלף ואחד סיפורים שונים ובכל זאת איני מאמין כי הוא נדרש. אין זה כמובן אומר שאדם שלא ידרוך בבית קברות בו טמן את בנו, את אשתו, את אביו או אמו יסבול פחות מאדם שישב יום יום על המצבה, ישקה את הצמחים ויספר למת סיפורים. אך התרבות בה זה מתרחש מעצימה את ההיתוך הרגשי אלף אלפי מונים ואין היא קשורה רק "לצורך נפשי" אלא היא שואבת את התרחבותה ואת הליגיטימיות שבה מהשכנים לשורת המצבות וכך היא הופכת לא לעניין אישי כלל אלא לתופעה תרבותית חובקת ולבסוף מבקשת את אישור החברה בפניה ממוסדת לאישור "זכויות".
האם נגזר עלינו לסבול? אני כמובן איני מאמין בכך אך לצערי (ולא לסבלי) מרבית האנושות חושבת אחרת ממני וסבורה שההיפוך לסבל קרי האושר מושג על ידי צבירת אין ספור ביטחונות בחיים והחתירה המתמדת לגריפת עוד ועוד וביסוסם במושג האמורפי עד גיחוך "נצח". הנצח האישי, הנצח המשפחתי, הלאומי, הדתי והאידיאולוגי. כמה פחד מכליה יש בנו וכמה ההאחזות יוצרת הד לעיוותים שפחד זה יוצר. הדים שבמרוצת הזמן נוטעים בנו תחושות שווא של ביטחון ומשייכים אותנו בהונאה עצמית לקטגוריות כאילו היינו עבדים נרצעים ובגאווה אנו מושיטים לכל את שלשלאות הדורות; "הביטו! הביטו! אני ישראלי! אני מוסלמי! אני פלסטיני! אני יהודי! אני קתולי! אני חילוני! נסמכים על העבר בדרכנו להתנגשות בלתי נמנעת במציאות העתיד.
ולגבי אגפנתוס: גל ישראלי משתילי הר כתב בעבר מראה נבוכים קצר לאגפנתוסים (הנה) אך אם אומר את האמת אין לי חיבה יתרה לצמח זה, תפרחות הענק שלו הן אקסטרווגנטיות לשמה, העלים מדיפים הד למים על אף יכולתו לעמוד ביובש. אבל בכל זאת בזן אגפנתוס פיטר פן יש צניעות כמעט מקומית. פריחתו קטנה ועדינה, מעין דוד מגודל מעט ליקינטון מזרחי. פחות ממחצית מגובהם של מרבית הזנים, העלים גם הם צרים יותר ובהתאם גם רוחבו. אך באופן פרדוקסלי הפריחה שגם היא נמוכה יותר כפולה ומכופלת במספר העמודים. וכך אותו הדבר לזן אגפנתוס ננסי וולווט כחול כהה שנראה שעליו אף יותר צרים מזה של הפיטר פן. הנה שניהם:
אם אתם כבר מחליטים להכניס תפלצות לגינה שלכם לפחות שזאת תהיה תפלצת חמודות. ואל תשתלו אותם בקבוצות! רק לא זה, אין תרחיש גרוע יותר מאגפנתוסים השתולים ליד אגפנתוסים ששתולים בתורם שוב ליד אגפנתוסים (כחולים! לבנים! סגולים!). עדיף כבר לראות האח הגדול.
ועוד דבר קטן לסיום, היות ומרבית התגובות מתרחשות בפורומים שונים כגון פייסבוק החלטתי להעתיק את הדיון (את השמות אכניס בראשי תיבות בלבד) אל תגובות הבלוג שכן אני חושב שהדיון שמתרחש לאחר מכן הוא לעיתים בעל חשיבות גבוהה מאשר כתוב בפוסט עצמו.