על הווצרות של תרבות והקשרים.
לפני כמה ימים חיפשתי בגוגל "גינון ים תיכוני", התוצאות לא איחרו לבוא: גם צמחיה "יובשנית" וגם "אלמנטים של מים: נחל או בריכה", גם "קוים רכים וטבעיים" וגם "צורות גאומטריות פורמליות". כמובן "ארץ ישראלית". כמעט בכולם מופיעה הצמח "רוזמרין" אך גם ורדים מבלי לציין אילו ועוד כהנה וכהנה, אני מודה שיצאתי מבולבל.
מסורות של תרבויות גינון אינן דבר חדש: גינון צרפתי, גינון אנגלי, גינון סיני, גינון יפני (וגינון זן יפני), גינון רנסנס ועוד. חלקן בנות מאות רבות של שנים לעיתים למעלה מאלף והן נטועות בהקשרים תרבותיים (חלקם רצחניים יותר וחלקם פחות) רחבים של דת, פוליטיקה, ממון, מגדר, קולינריה, חקלאות ועוד, לאלו נוספו צורות גינון חדשות במאה השנים האחרונות כגון גינון מדברי.
הגינון הים תיכוני נראה כתופעה חדשה יחסית אשר נוצרה מן הצורך להשתחרר מהמגמות השולטות בגינון האירופאי הממוזג אשר החזיק מלבד מסורת ארוכת שנים גם תשתית של ידע רב אודות מינים בוטניים, הכלאות, גיזומים, רביה ועוד, אלו היו תוצר הן של מחקרים אקדמיים והן של ניסיון גנני עשיר תרתי משמע.
אני סבור שההתפתחות קשורה גם בהבנה הולכת וגוברת שגינון אינו שונה מתופעות תרבותיות אחרות כגון ארכיטקטורה, קולינריה, ספרות ומוסיקה ושהיא אינה מנותקת מההקשר הפיזי-גיאוגרפי של היווצרות אותן תרבויות, שישנו תואם בין אורח חיים ומידת השקעת האנרגיה הדרושה לקיים אותו: כשם שאיגלו במדבר ומאהל באנטרקטיקה אינם הגיוניים, שחקלאות אורז בשוויץ וזיתים בפיליפינים אינם הגיוניים כך אותו היקש נמצא גם בגינון והוא לפני הכל קשור במידת ההתאמה של הצומח לאקלים המקומי אך לא רק בזה שהרי להבחין בהבדל שבין סטרליציה לאזוביון זה קל אך המילה מקומי מאפשרת טווח רחב של התייחסות, חלקן בעלות הקשר שעשוי להיות סביר באזור מסוים וזר ומנוכר במקום אחר, למשל ההנחה ש"טרסות הן ים-תיכוניות" אינה עומדת במבחן המציאות (טרסות אורז), אפילו פה בישראל להקים טרסות במקום שטוח כמו מישור החוף זה דבר מעט תמוהה. אם כי יש דברים תמוהים בהרבה כמו להכניס לגינה פסאדה של באר (ועוד מעץ!)משום שנהגו לחפור פה בארות במשך אלפי שנים או "לשתול" בגינה גמדים תוצרת דיסני-סין [באירופה ישנו הקשר של מיתולוגיה וספרות בן מאות שנים (האחים גרים למשל) לגמדים אשר הוכנסו לגינות הצפון אירופאיות]. לבנות בירושלים מסלעה מאבני בזלת או בגולן מאבני גיר הן פעולות שמנתקות מהקשר וכך הדבר גם לסלעי כורכר וגרניט. לעצי הדר ישנם הקשרים בני למעלה ממאה שנים לפרדסים באדמת חמרה באזור השרון אך לאתרוג יש הקשר ארוך בהרבה לכל חלקי הארץ. דקל התמר קשור בעבותות לתרבות היהודית אך מנותק לחלוטין מהאקלים הים-תיכוני (על הקשר שלו לנאות מדבר כתבתי פה), שימוש מופרז בדק אורן מפינלנד מתקשה להשתלב בשמש הקופחת בקיץ המקומי (ואלוהים כמה שהיא חמה, בינואר כמעט ושוכחים ממנה). נפוצה מאוד שתילת ורדים מקבוצת זני "כלאי תה" שמקורה בתרבות גינון של אקלים ממוזג בעוד שמינים ומכלואים אחרים יהיו מתאימים לאין ערוך (על ורדים מתאימים כתבתי פה ופה).
באר מים עתיקה בלכיש ו"באר מים" בגינה, חוכא ואיטלולא.
ישנו הקשר וזה דבר שבעידן הכפר הגלובלי, האינטרנט והפוסט מודרניזם נדמה שהיטשטש לחלוטין, התרבות הפכה לגחמה במסווה של מקוריות וזאת מצמיחה בנאליות וכיעור. המשפט אשר מושא כדגל מתנוסס להגנת אותה אידיאולוגיה פוסט-אידיאולוגית היא: "Beauty is in the eye of the beholder" "היופי בעיני המתבונן", כלומר איננו נוהים כעדר כבשים אחר אופנות אשר נקבעות על ידי בעלי אינטרסים וכוח (משתלות, מגזינים, ומשרדי פרסום של מפעלים ליצור גמדים) אלא אנחנו אדונים לעצמנו הבוחנים את העולם בעיניים חסרות פניות, התניות ועכבות. "אנשים חופשיים" לקנות עץ זית, מסך פלזמה ולבחור בין הדגם החדש והיפה (כמובן שיפה) של סוברו, מיצובישי, סיטרואן והונדה.
הקשר בן מאות ואלפי שנים, גמדים בתרבות הצפון אירופאית
כמובן שניתן לטעון שאין תרבות של גינון ים-תיכוני אך אני סבור שישנן עדויות רבות אשר נוגעות לכך באופן ישיר ועקיף, לא רק כתבות ב"גן ונוף" והתייחסות פה בבלוגינון אלא גם ספרות שיוצאת לאור, אגודות, משתלות מתמחות ואתרי אינטרנט. ככלל נראה שזאת היא תופעה אשר קורמת עור וגידים במקומות רבים בעולם ואם רק נתמיד להעשירה צפויה לה פריחה מופלאה.
ולסיום, אתמול הייתי בפגישה בגן הבוטני, לאחר הפוסט האחרון על גרדום עצים היה מופלא להתבונן במלאכת המחשבת ויצירות הפאר העומדות בשלכת, עץ אחר עץ גזום לתפארת, ראוי להעביר השתלמויות למקרקפים בעיריות.