קשה לי להצביע במדויק מדוע זה צורם לי יותר מדברים אחרים אבל "חלוקי נחל" בגינות גורמים לי לרתיעה של ממש. קל כמובן להיתלות בפן האסתטי ולפטור זאת באמרת הכנף חסרת המשמעות "עניין של טעם" שהרי כפי שפעם אחר פעם אני חוזר בכתיבתי "טעם" אינו זיכוך אסתטי של האישיות שלנו אלה תוצר כלאיים מורכב של אבולוציה והתניה חברתית יחד עם מכניזם עדין וסמוי מן העין של מה שאנו ברהב מכנים בשם "אני".
לפני כמה שנים אחד מקוראי הבלוג הפנה אותי אל הרצאה בTED של דניס דוטון שהיה תאורטיקן של אמנות ופילוסופיה. לטעמי על אף כמה הצעות מעניינות ואינפורמציה שלא הכרתי ההרצאה מחמיצה חלק מהותי בהבנת היופי שכן היא אינה מתייחסת לאבולוציה בממד רוחני אלא מנסה לנתח את המונח באמצעות התפיסה הרווחת שמעוותת חלקית את הבנת התפתחות המינים מתוך "ארגז כלים תועלתני" גרידא. ומסקנתו שהיופי הוא "משהו שנעשה היטב" אולי מתאימה לאמנויות עד תחילת המאה העשרים אך נשארת הרחק מאחור כשאנחנו מביטים כבר קרוב למאה שנים במונח שמרסל דושן פירק ולא אפשר עוד להרכיב מחדש לאחר 1917. בכל מקרה ההרצאה מעניינת בעיקר בשל ההשלכה כי ייצור כלי אבן פרה-היסטוריים מסויימים כלא תועלתניים אלא אסתטיים טהורים.
מעבר למשחקים הצורניים שניתן לתחום בהם את האבן קיימת כמובן העובדה הראשונית של היווצרות החלוק, ציר הזמן הארוך והאנרגיה שנטמעה בשיוף העדין, החלק והעגלגל. חלוקים לא מופיעים מן הריק והם אינם גוף סלע תדיר בנוף. זאת אחת מן הסיבות העיקריות שאנו מכניסים אותם אל אותם חללים פיקטיביים שאנו בונים בין אם בגן הפרטי או בגנים ציבוריים/מעגלי תנועה וכדומה. שכן הרגיל (The Ordinary) הופך ל"דל ומשעמם" כלומר מצבור אבנים מן הגבעה או העמק הסמוך יראו כאסופה חסרת חן ואותו החומר אשר עבר תמורה צורנית בשל סחף, התנגשות וחיכוך בן רבבות שנים ומצוי מטבע הדברים במתי מעט מקומות מהווה מקור לפליאה מחד גיסא וסגידה כמעט פטישיסטית מאידך.
אני מודה שתיאטרון הנדמה לי גורם לי לחריקת צירים רמה בתודעה ("נדמה לי שאני באי טרופי", "נדמה לי שאני לואי הארבע עשרה", "נדמה לי שאני חי בטבע") על אף רצף החיים המותנים מסביבנו ישנם כנראה מופעים נדושים, שחוקים, ראוותניים ובוסריים יותר מהרגיל ו Copy-Paste מנחל הוא מופע שחצה כל אחד ואחד מקטגוריות הרוביקון. (אם כבר מדברים על נחלים ונהרות); זאת היא קטגוריה של המובן מאילו, של הקלישאה הפומפוזית והחקיינות העדרית.
בנוסף לאלו קיים ממד נוסף של פגיעה נופית. אמנם גם כל מחצבה לאבני מדרך וסלע מצלקים את הנוף אך כפי שאמרתי חלוקים הם דבר נדיר וערוצי נחל מכסים מטבעם חלקים מצומצמים בנוף. תארו לעצמכם שמחר בבוקר חברת א.א. פלוניקוב מכניסה אל הירדן ההררי שישה דחפורים שיטו את הנהר 100 מטר מערבה ויתחילו להעמיס משאיות סמי-טריילר בחלוקים חלקלקים ומנצנצים. כמה דקות ייקח עד שמטייל יצלם יעלה פוסט בפייסבוק ותתחיל מהומת אלוהים?
והנה מעט דרומה מהירדן ישנו נחל בשם ניצנה שמתחיל בהר רמון ומסתיים בדיונות מצרים. אלא שהוא נחל אכזב המתמלא רק בשיטפונות וזה פחות מרשים בימים יבשים כתיקונם. שם חברה ידועה בציבור ובמיוחד בקרב כלל המשתלות קיבלה רישיון לכרות חלוקים. על כך נאמר רחוק מהעין רחוק מהלב. הנה דוגמית שצילמתי באחת מהמשתלות השבוע:
מי שרוצה להתרשם מהנחל יכול לבקר בבלוג של דודי אלון שערך טיול אופניים לשם
לעזאזל אומר לעצמו האזרח המודאג, איך הם מחריבים לנו כל חלקה טובה בארץ. צריך תכף ומיד לקחת את רשיון הכרייה מאותה החברה ולהסתפק בחלוקים הבאים מנכר, שהרי אם יגרסו נחלים יבשים ב"ממלכת" ירדן לאף אחד לא אכפת. הרי כך אותה חברה עושה למאובני עצים ממצרים. זה עולה קרוב לחמישה שקלים לקילו. ממש כך זול יותר מעגבניות בעונה. הנה תמונה מהאתר שלהם:
בארצות הברית ומדינות מפותחות אחרות דברים כגון אלו הופכים לאתרים שמורים כמו Petrified Forest National Park באריזונה הנה תמונה משם:
לפני שבועיים בערך בעת שביקרתי עם ביתי במרפאת שיניים נתקלתי בשני הפריטים ששומרים על פרטיות העמדה להנפקת התור. שימו לב ל"מצע" ממנו צומח פלסטיק הטופיארי. חושבים היום על כל פרט:
בחנוכה היינו שוב במדבר, אין ספור אבנים. בדרך חזרה נתקלנו בזה להזכיר לנו לרגע אחד מה מעצב את המרחב ואותנו.
7 שניות.
ואם אנחנו כבר שוב נוגעים לרגע בין הממשי והסינתטי, בין החיקוי והמציאות כתבתי בעבר פוסט נושק בנושא (פה) וביחס אליו אני רוצה לעדכן אתכם בשלושה סרטי וידאו. שניים בשליטה מוחית בגפיים מלאכותיות והשני ארבע גפיים עם גוף וראש רק לא אנושיים. המונח Boots on the Ground יאבד לחלוטין את משמעותו בעוד שנים ספורות. מה שהיום נעשה בשמיים בשלט רחוק בעוד עשור יהיה על האדמה: העתיד כבר פה, מצד אחד מעורר תקווה לכל כך הרבה אנשים. ומהצד השני מבעית.