ספויילר: זהו פוסט על צמחים בלבד, על מיכאלאנג'לו, ולסקז, רמברנט ובטהובן תאלצו לקרוא בפוסט הבא.
(תוספת מאוחרת יוני 2017: הפסקתי להשתמש כליל בדמונדיה מרגריטה, הצמח איטי מתקשה מאוד להיקלט במרכז החם והלח ובעיקר אינו מצליח להתגבר על חמציץ קטן באופן שמאפשר שליטה בו, אמנם יש כמה הצלחות איתו בעיקר באזור ההר אך היו גם כישלונות קשים, הקשה ביותר היה בגינה בעין כרם במצב הדרגתי משמש מלאה להצללה חלקית שם החמציץ אכל לחלוטין את הדימונדיה נא להסתכל בפוסטים מאוחרים על הנושא – הצמח שיש להשתמש בו גם בהר וגם במישור החוף בשיעור של 25-50% הוא היריציום פילוסלה)
לאחר כמה ניסיונות התחלתי לשלב מינים שונים במדשאות, אינני חובב מראה מונו-כרום בגינה, משטח אחיד, רציף, מונוליטי הוא נדיר בטבע אצלנו, ישנם מקומות בעולם בהם ישנה שליטה מוחלטת של מין יחיד אך זאת תופעה נדירה ובאזורי אקלים ים תיכוניים נדירה שבעתיים, בדרך כלל אנו רואים ריבוי של מינים וגיוון רחב. אני חושב שאם אנחנו רוצים משטח מדרך בגינה שאינו דשא אפשר לייצר מעיין "מדשאת אחו" עם שילוב מינים שונים. לשם כך התעניינתי גם במינים מקומיים שטרם שתלתי כמו ליפיה זוחלת, זהו צמח גדות נחלים נדיר ומאוד אגרסיבי בהשקיה מרובה ויתכן שדווקא יתאים לעיבוי "מדשאה" בתנאי השקיה מעטה, פילפי בספרו המצוין The Dry Gardening Handbook מציע אותו כתחליף מדשאה, פורח הרבה ומושך דבורים (כרבים ממשפחת הוורבניים) ולכן צריך לקחת גם פרמטר זה בחשבון. אני חושב שעדיף לשלב אותו בשלב מאוחר יותר כאשר "המדשאה" כבר די מבוססת בכדי למנוע השתלטות. הנה תמונה מהגן שלו בצרפת שצולמה בשבוע שעבר על ידי אבי:
כתבתי בעבר על מדשאות ותחליפים. לא אחזור על כל הטרוּניות מתרבות המדשאות (החיות והסינתטיות כאחד) באחד הפוסטים כתבתי על דימונדיה (כאן), כתחליף אפשרי. אני עדיין חושב שזהו צמח נהדר אך הכרחי לשים לב שזמן שתילתו האופטימלי הוא בין סוף נובמבר לתחילת פברואר, והייתי אולי עוד מרחיק לכת ומציע לשתול אותו בין דצמבר לינואר. שתילה במרץ כבר מגדילה מאוד סיכויי תמותה; בעיקר באזורים חמים – במיתר שתי שתילות סמוך לאביב כשלו, באלישיב (שתי דקות מחדרה) 80% מן השתילים מתו אך אלו ששרדו התאוששו בסתיו ועתה מייצרים מרבדים נהדרים. משיחות עם אנשים שונים עושה רושם שבעייתו העיקרית היא עודף השקיה בחום, לשם כך יש לתת לו לפתח מערכת שורשים עמוקה כבר בחורף ולרווח מאוד את השקיות הקיץ, בשנה הראשונה ניתן להגיע למרווחים של 10 ימים ולאחר שנה נוספת הוא יכול לעמוד בקלות במרווחי השקיה של פעם בשבועיים-שלושה. בקרקע כבדה ועמוקה ניתן להשקות להערכתי פעם בארבע שבועות ללא בעיה.
ישנם עוד מספר מינים משתרעים שיכולים להצטרף אל הדימונדיה בין אבני מדרך אך לא כתחליף מדשאה, לכן צריך לשים לב גם למידת עמידותם בדריכה וכן לאורך חייהם: פרנקניה חלקה למשל הוא צמח נפלא אך תחת דריכה הוא נפגע כך גם מינים שונים של בת קורנית (שטובה יותר באזורים גבוהים) שגדלים היטב בין אבני מדרך ופחות תחת הרגל עצמה. דלוספרמת אברדין, הוא סוקולנט מצוין, מאריך שנים אך לא למדרך או לענה זוחלת שבאופן כללי עמידה פחות וקצרת חיים על אף המראה המרהיב שלה. מין מקומי אחר שזה עתה שמעתי אודותיו ונשמע מאוד מעניין הוא אלמוות הכסף. זהו צמח הגדל בר באזורים נרחבים אך תכונתו החשובה לעניין המדשאה היא זאת שאבי שמידע כותב במגדיר: "נפוץ מאוד בחבל הים תיכוני, במיוחד במעזבות ובקרקע דרוכה, אבל גם בבתות ובשטחים שטופי שמש" (הדגשה שלי). לא נראה כך אך הוא ממשפחת הציפורניים! נראה שאינו אגרסיבי כלל וגדל מזרעים, גודל הצמח הוא 20-30 ס"מ וגובהו 3 ס"מ בלבד. אני מתכוון לזרוע אותו בחורף הקרוב במספר גינות ואכתוב מסקנות לאחר מכן.
אני חושב שכדאי גם לנסות את חבלבל החוף, אם למי מהקוראים ניסיון איתו אשמח לשמוע. זהו בן שיח שרוע צמוד קרקע, בגובה 5-10 ס"מ אשר פורח תקופה ארוכה מאוד מן האביב ועד סוף הקיץ, ראיתי אותו מספר פעמים על מצוקי הכורכר בקרבת הים והוא נראה מועמד מצוין לשילוב, צריך לבדוק את העמידות שלו לדריכה אך תנאי המחיה הטבעיים שלו הופכים אותו לרלוונטי, כיסוי תדיר על ידי חול וצריבת מלח מקנים לו עמידות ויכולת התחדשות, כרים מרשימים בגובה נמוך מונעים נביטה באופן כמעט הרמטי.
עוד צמח שיש לבדוק הוא לפופית החוף למרות שיתכן שיהיה אגרסיבי מידי. הוא משריש במפרקים ויתכן שזה יקנה לו עמידות בהתחדשות לעומת החבלבל שגדל מן המרכז החוצה
צמח נוסף שהתחלתי לעשות בו שימוש הוא דיכונדרה כסופה, סימה קגן כותבת שמרווח ההשקיה הוא פעם בשבוע אך אני רואה שהוא מתפתח מצוין גם בפעם בשבועיים ולדעתי גם פעם בשלושה שבועות לא יהוו בעיה. צמח חדש עליו אני רוצה לכתוב הוא הירציום פילוסלה (Hieracium pilosella), עוזי ממשתלת נטף הביא אותו לפני קצת יותר משנה, נראה מאוד מקומי, וניתן בקלות לטעות ולחשוב שהוא כתמה עבת שורשים או עשב אחר שחדר לגינה וזה אולי הדבר היפה ביותר בו, מקורו באירופה וצפון אסיה, ונראה כי הוא עמיד מאוד בתנאי הצמאה, עליו אפרפרים מעט ושעירים (רמז לעמידות ליובש) הוא מאוד נעים לדריכה. יש לבדוק את מידת השתלטנות שבו שכן הוא די מהיר ומשריש ממפרקים בדומה לצורת הצימוח של תות, באם הוא נשתל עם דימונדיה ודיכונדרה כסופה אני חושב שהיחס צריך להיות בערך 50% דימונדיה, 20-15% היריציום, 15-20% דיכונדרה ובהחלט הייתי מנסה 10-20% אלמוות הכסף וחבלבל החוף. ליפיה זוחלת הייתי שם מתי ממעט ורק לאחר התבססות השאר.
אשמח מאוד לתגובות מתוך ניסיון, השערות והתבוננות.
