ישנה שאלה ששואלים אותי בתדירות גבוהה, "מתי הכי טוב לשתול?" כמובן שניתן מיד לסייג ולשאול מה? פילודנדרון? מִקְשָׁת מלונים? גינה ים תיכונית? עץ באובב? שדה פרג האופיום?
שיטות ההשקיה המודרניות מאפשרות לנו לשתול גינה גם בצהרי היום של שיא הקיץ, תמיד אפשר להניח שאם הצמחים יכולים לשרוד 37º בחממה אזי ניתן גם להשקותם בשטח השתילה. זאת אמת אבל לא כל האמת. ראשית אומר שישנם כידוע צמחים רבים, חלקם חובבי חום ורטיבות ואילו לחלקם האחר חום ורטיבות משמעו מוות ולכן כאשר אני מתייחס לגינון ים-תיכוני יש לבחון את רגישות הצמחים (לא כולם כמובן, ישנם חריגים) להשקיה מרובה בתנאי חום ונפזר רמז מקדים: רובם מתים מכך.
אם נבחן את הרקע לנביטת צמחים בחורש ובגריגה הים-תיכוניים נבחין בקלות שבאוגוסט אין נביטה, אך לא רק באוגוסט אלא גם באפריל. הצמחיה הים-תיכונית ברובה נובטת בין דצמבר לפברואר (בחלק הצפוני של כדור הארץ כמובן) עם דגש על החלק הראשון של החורף. זהו המועד שהמים מצויים בו בשפע והקרקע לחה ומאפשרת לשורשים לחדור בקלות ולהעמיק במהרה. התחרות העיקרית לצמחים הרב שנתיים היא עומק השורש. חד-שנתיים גם נזקקים להשרשה אך לא לעומק רב משום שבאפריל-מאי הם מספיקים להעמיד גופי רביה מכונסים בשריון עמיד לחום ויובש ("זרעים"), אלו ימתינו שנה אחת (או רבות) למועד נביטתם החדש בבוא הגשמים. צמחים רב-שנתיים, מלבד מרוץ הסכינים אל מול עשרות ומאות אחיהם ושאר רבבות הנובטים ממאות המינים אשר מסביבם נדרשים להעביר 8 חודשים של יובש מוחלט תחת עול השמש. אלו תנאים קיצוניים ביותר ולכן הנבט של השיח או העץ באקלים המקומי נראה אחרת לחלוטין מצמחים חד שנתיים ומפתח מנגנון שונה מהנבט באקלים ממוזג או טרופי. אלון מצוי/לוטם שעיר/מרווה משולשת וכן הלאה יעלו נבט מצומצם ביותר מעל פני השטח, לעיתים ארבע או שישה עלים בלבד בעוד תחת האדמה השורש יחל במרוץ כביר כנגד הזמן לרדת מטה, לחפור ולהעמיק.
צאו החוצה עכשיו בעונה זאת וראו את ההבדל המהותי בין שעורה, חיטה, חלמית (חובזה) או חרדל ובין צמחים רב שנתיים, הראשונים כובשים את אור השמש בגובה 100-150 ס"מ והרב שנתיים בקושי רב הגיעו ל10-15 ס"מ פער הצימוח הוא פי עשרה, לעיתים פי עשרים. אך בחלק הנסתר מהעין המצב הוא הפוך, השורש שנבט רק לפני שישה חודשים של הלוטם, הקטלב או האלון יכול בעונה זאת להגיע לעומק של 100 ס"מ. אילו הן שתי אסטרטגיות בהתמודדות עם דחק המים ושתיהן מעידות על אינטליגנציה גבוהה כמובן של תודעה מפותחת, ממיינת ובוררת. אינטליגנציה היא לא רק מחשבה מופשטת אודות מתמטיקה, פיזיקה וכימיה המאפשרות פיתוח רבבות פצצות תרמו-גרעיניות שיכחידו את המין האנושי יחד עם אין ספור מינים אחרים מעל פני האדמה. אינטליגנציה היא בקרה פנימית בין תנאים משתנים ומצבי דחק, היא היכולת לקדד כימקלים וליצור שפה על מנת להביא לריתמוס מחד גיסא ופתיחות לשינוי וההתאמה מאידך. ולשמר אנרגיה פנימית לצורך כל אלו. אנטיליגנציה היא קומוניקציה בין גרעין החיות, ההוויה המגששת ובין היקום החולף כהרף עין אשר גורס כל חומר בדינמיקה מתמדת.
האביב הוא מועד השתילה המועדף על מרבית הגננים ובעלי הגינות. יש כמובן סיבות לכך שמרבית הגינות נשתלות באפריל-מאי; זהו סוף עונת עשביית החורף, לא צריך להתעסק עם בוץ שדוחס את הקרקע, נעים יותר לשתות קפה בהפסקות והשתילים יוצאים מהמשתלות עמוסי דשן ובוהקים. כל זה טוב ויפה אבל מנוגד לחלוטין ללוח הזמנים הפנימי של הצמחייה הים תיכונית. איבדתי צמחים רבים (וטובים, בחיי הם היו טובים, מלח הארץ, אחד אחד) במעבר ההדרגתי שבין השקיה מרובה בחום רב בכדי להתמודד עם מערכת שורשים שולית של צמחים חדשים והשקיה עם ריווח גדול. כל מי שעוסק במושג גינון ים תיכוני יודע שצמחים רבים באים עם תוויות האזהרה "רגיש לעודפי השקיה" או "דורש ניקוז מעולה". שתילה בחום דורשת השקיה מרובה ומי שלא יודע מה מים וחום עושים שיסתכל על תקרת המקלחת שלו (איכס) אלו הם תנאים מיטביים לשגשוג פטריות. ריקבון הוא אחד מהסיבות המרכזיות לתמותת שתילים כאלו, זהו גן עדן לרקבונות. אני לא אומר שזה לא אפשרי, עשיתי זאת פעמים רבות, למעשה כולם עושים זאת, רק אומר להיזהר. שתילה בחורף מאפשרת יציאה מהירה ונקיה לדרך יובשנית, מובן שצריך למצוא זמן בו יש הפסקת גשמים בכדי למנוע שקיעת מגפים בבוץ אך זהו הזמן האידיאלי לשתילה ים-תיכונית. גם השלמות בגינה מבוססת טוב לעשות בחורף, כאשר הגינה מושקית אחת ל 10-20 ימים שתילים חדשים יתקשו מאוד להתמודד, במקום לרוץ עם דלי מים כל שלושה ימים כדאי להמתין לנובמבר-דצמבר ואז לשתול.
עוד שני דברים בקשר לעניין זה:
הראשון הוא מערכת השורשים של השתיל, המערכת האופטימלית היא שורשים שטרם החלו להסתובב בתוך הכלי. שתיל שנמצא במשתלה למעלה משנה מפתח מערכת שורשים סיבובית מורכבת ולעיתים אף מעוצה, זה יכול להיגמר בקטסטרופה קולוסלית, אנא מכם שימו לב לכך, לעיתים בלית ברירה ניתן לגזום מעט את מערכת השורשים הסבוכה ולשחרר אותה כלפי מטה, צריך תמיד לזכור שצמח כזה מפתח עלווה יותר מן הרצוי ולכן נדרש גיזום חריף גם בעלווה על מנת שהצמח לא יתייבש. באופן כללי אני מעדיף לגזום צמחים מפותחים בזמן השתילה גם אם הם פורחים יפה מאוד והלב כואב. זה מאפשר להם קליטה בטוחה יותר.
השני הוא גודל הכלי. בעלי הבית אוהבים "מהר". גינון ים תיכוני הוא אנטיתזה למונח "מהר". רוב הצמחים בו כחלק אסטרטגיית ההתמודדות עם תקופת היובש והחום צומחים בקצב איטי-בינוני, אפשר לבקש יפה מצמחים כגון פרע בילארי לצמוח מהר אפשר להתחנן, לנגן ולשיר לו אך זה לא יעזור. לכן בכדי להתגבר על הפער הזה שותלים לעיתים שתילים גדולים מאוד ומפותחים בדליים. כמובן שהדבר גם מייקר מאוד את כל עלות הגינה אך בעיקר גורם שוב לחוסר התאמה בין נפח העלווה והמים היוצאים ממנה לבין רצונם של הצמחים שיניחו להם לנפשם, שתילה בדליים עם צמחים מפותחים משמע הרבה מים לעיתים קרובות. ולכן אם אין לכם ברירה ואתם כן מביאים דלי משום שהוא אינו נמצא במלאי בגודל קטן יותר אז גזמו אותו בחריפות בכדי שיוכל לעמוד בדרישות מרווחי השקיה גדולים
ולסיום דרדר יפה. בגינון משתמשים דרך קבע בשני מינים רב שנתיים: דרדר רגוזה (דרדר מאפיר) ובמין דרדר חשוף פרי. שניהם מעולים ורק כתרים ניתן לקשור להם. משתלת נטף הוסיפו להם מין קטן ושמו מתארו נאמנה דרדר יפה – Centaurea bella העלווה ירוקה-אפרפרה מכסה היטב את הקרקע בגובה 10-15 וברוחב 40-50 ס"מ, משריש במגע. הפריחה הוורודה שופעת מן האביב ועד תחילת הקיץ וכולה עונג צרוף, לא הייתם מבחינים בו כנטע זר בבתה, הוא מאוד מזכיר דרדר כחול מקומי. במקור מן הקווקז, חסכוני ביותר במים ויש עדויות שהוא מחזיק על אף גודלו המיניאטורי שנים ארוכות מאוד. אחיו הוותיקים רגישים מאוד לעודפי השקיה, יש סיכוי טוב שגם הוא כזה. מאידך ניתן להשקותו לאחר התבססות פעם בשבועות אחדים. ניתן לשימוש בצדי אבני מדרך וכגובל דימונדיה יחד עם לוטוס מכסיף למשל.
שימו לב לתמונות:
