בדרך ממטע לירושלים (כביש 386) בסיבובים שלאחר מכון טיהור השפכים ישנו כליל החורש אחד כפי שנהוג לפתוח בו סיפור עממי שבזמן פריחת תפארתו מתמלאת הארץ בקדושה. לא, בחיי. לפחות בארץ שלי שאינה מכירה בגבולות המופרכים שמייצרים סכסוכים. שנים ארוכות שאני כמעט ועושה תאונה בחלק זה של הכביש באמצע מרץ. וכמו כל נס שכאשר מבחינים בו הוא נעלם – דווקא השנה לא ראיתיו.
אמנם כל כליל וכליל הוא סיפור בפני עצמו אך ניתן לראות בבירור שלא כולם פורחים באותה עצמה. ישנם כלילים שפורחים בדלילות וישנם שפורחים באינטנסיביות מרעישה. הפרט שמאפיל לעתים על הפריחה הוא הימצאותם של תרמילי זרעים מאשתקד על חלק מהעצים דבר שלפעמים יכול למנוע מחלק ניכר מהפריחה בכלל להראות. עניין זה לא פוסח על בהירים ככהים הנה דוגמה:
שתלתי בעבר כמה וכמה כלילים ועד היום לא הייתי מרוצה. יש הימור מסויים בעץ הזה בגלל הסיבות שמניתי. אם תסתכלו מסביב בתשומת לב תראו שהעין תופסת את המרהיבים ומחליקה רבים אחרים "אפרוריים" יותר אל ירכתי המושג "כליל". התעכבות על עשרות ומאות פרטים יגלו שרבים מהם אינם מרהיבים כלל. זה תלוי כמובן גם בעיצוב נוף העץ מלבד הנטייה הגנטית אבל מה לעשות שאמנם כל הכלבים יפים ומיוחדים וכך גם כל החתולים והסוסים ובכל זאת יש יוצאים מן הדופן הקיסרית.
מאחר והתכוונתי לשתול כליל נוסף באחת מהגינות האחרונות שלי לפני מספר שבועות התחלתי להתבונן בתשומת לב בצפיפות הפריחה וראיתי שני דברים בולטים. הראשון מרבית הפריחות נוטות לסגול עם טונים כהים והשני שמן המיעוט שנוטה לוורוד ישנם יותר באופן מובהק עצים עם צפיפות גדולה וככול שהטון נוטה לבהיר יותר כך הצפיפות אף עולה. כמובן שלא דגמתי 5000 עצים אך זה הרושם מהשנה הראשונה בה אני מתבונן בתופעה. לא כולם מצליחים להסתדר על פי התזה הזאת ויש כהים צפופים ובהירים קרחים אך כתופעה אני חושב שיש בנטייה הגנטית הזאת חוקיות רבה. אני לא לוקח בחשבון את הכלילים הלבנים לגמרי שם טרם ראיתי בכלל פרט צפוף מאוד.
האם ניתן לעשות בהם שימוש גנני מתוכנן? איני יודע מה אחוז הזריעים של מיוחדים אלו שיצליחו לשחזר את אותה פריחה ולכן אולי עדיף לייחר אותם מאשר להזריעם (הרכבה לטעמי בעייתית בכליל בשל הנטיה החזקה להוציא ענפים חדשים מצוואר השורש ולהפוך לרב גזעי). אך לי לפחות יש חיבה גדולה אליהם והייתי מעדיף לשתול בהירים וצפופים מאשר את הכהים.
כמובן שיש רבים שיאמרו שאת העתיד בכל מקרה אין לצפות ויש ליהנות מהקיים או כאותו ביטוי נלוז "ממה שהקוביות מחלקות". בעניין זה ברצוני להוסיף נדבך בתפיסת עונשו של פרומתאוס בעבור עוון החזרת האש לבני האדם (שנלקחה כעונש על חטאו הקודם). ראשית כבדו שנאכל מחדש כל יום על ידי עיט, אחותי שמקצוע רפואה הסבה את תשומת לבי כאשר דיברנו על כך שהכבד הוא האבר הפנימי היחיד בגוף האדם בעל יכולת רגנרציה ולכן העונש בא מתוך הבנה פיזיולוגית מרשימה אך מלבד הפן הגופני קיים אלמנט נפשי תואם, האימה הטורדת את הנפש ברובה אינה מגיעה מתוך מגע עם ההווה אלא כהשלכה מן העבר (כשחזור כפוי מחוויה פוסט-טראומתית) או כצפי לקראת העתיד, אנו יראים את הכאב לא עכשיו אלא את הפוטנציאל שלו. פרומתאוס נענש ביחס לכוחו. היות וניחן ביכולת לצפות את העתיד הוא חי באימה מתמדת מהכאב החוזר ונשנה מתוך קיבועו.
רגע. קצת מיילס דייוויס:
בגן הוורדים בירושלים מצאתי גוש ותיק מאוד של ברבריס זוחל (מהוניה זוחלת), אפשר לראות ממש צמוד לשרותים הציבוריים בחלק המזרחי שקרוב למנחת המסוקים. הנה שתי תמונות:
ברחוב עמק רפאים בירושלים אחת המסעדות שתלה לפני 4-5 שנים שלושה פרטים של אזוביון דגול, אני הייתי מוכן להתערב שהם לא יחזיקו קיץ אחד והנה שניים מהם לא רק שרדו אלא נראים נפלא וכל שנה שבים לפרוח, אני חושב שהסיבה המרכזית לכך היא שמצע הכבול בהם הם שתולים התייבש מן הסתם כבר בקיץ הראשון והפך להידרופובי דבר שעל פי רוב מנוון צמחים והופך עציצים לאומללים-חצי מתים. (ניתן להחזיר לכבול את אחיזת המים על ידי סתימת חור הניקוז בפלסטלינה, הצפה במים עד שפת העציץ ל8-12 שעות ושחרור הפלסטלינה בסוף) במקרה זה היות והצמח במקור חי על מסלעי כורכר וחול שם החלחול מושלם הכבול המיובש מייצר ניקוז מעולה ומתייבש בין השקיה להשקיה. הנה:
ועוד אחד אחרון לסיום:
