בשבת שלפני עשרה ימים טיילתי שוב עם ילדי לאזור בו התחוללה השריפה עליה כתבתי אשתקד (פה), תמיד לאחר שריפות ישנו זעזוע ציבורי ולא רק אם נשרפים ארבעים וארבעה אנשים חיים, זהו כמעט רפלקס מותנה: "חבל", "מצער", "מזעזע" וכולי הן התגובות השגורות בפי רובנו.
כתבתי כמה חודשים קודם לשריפה על לוטמים (כאן) ושם תיארתי את המנגנון המדהים של יצירת אין ספור זרעיו של לוטם שעיר החסינים לחום ומחכים בציפיה ללהט השריפה. והנה השריפה כאמור התממשה והנביטה לא איחרה לבוא, 18 חודשים אחרי שעשרות הדונמים עלו באש ריבוא רבבות של נבטי לוטמים כמהים לאור החמה, יונקים מן האדמה את המים.
האם רק בפריחת הלוטם נשתאה מן היופי? האם בנביטתם לא נתפעל? מאפר העצים לא נדמום? מן האש הבוערת לא נזדכך?
אנחנו רגילים לראות בפריט יחידני "יופי" בין אם זה פרח, נוף, שקיעה, חיוך של ילד, גבר או אישה. התודעה אוחזת את הרגע המסוים, מקטלגת אותו תוך כדי השוואה לחוויות הצרובות בה ונאנחת בחדווה "אך איזה יופי!" ולכן בלכתו של יופי זה בין אם באופן ממשי כאשר תחלוף האישה על פנינו, יקמול הפרח או תשקע השמש ובין אם תודעתנו תמשיך ללהג בשלל המחשבות הבלתי פוסקות שלה יחמץ ליבנו; רצינו לאחוז בפרח, רצינו להתחמם בשלמות השקיעה, רצינו להתכרבל לעד עם האישה היפה אך החבל חמק מאחיזתנו וצריבתו בבשר מזכירה לנו את המוות המלחך בכל פינה בזיכרוננו, עוד רגע הוא כאן ואז לא רק את האישה, את הפרח ואת השקיעה הוא יקח אלא גם זכרונותינו הענוגים. לכן תמיד נערבב בין היופי ובין הפחד מכיליונו.
אך ישנו יופי אחר, זאת היא תפיסה שאינה שעונה על מיון, על תגובה לזיכרון, על לכידת פרגמנט בודד אלא על חבירה לתהליך, שכן הפרח, השקיעה, האישה אינם אלא חלק מהתהוות בלתי פוסקת. אנחנו נותנים לעצמים שמות, אנחנו מזהים אותם כחלקים במכלול אולם איננו רואים את ההתהוות, יש פער בין הבנת האינטלקטואל שהעולם סב מסביב לשמש לבן התפיסה האינטואיטיבית המוגבלת של ההכרה, גם כאשר אנו ישובים לבטח בכורסה בביתנו עדין אנחנו נעים על אותה פיסת אדמה הקרויה "ארץ" בארבעה מסלולים במקביל במהירויות של עשרות, מאות ומיליוני קילומטרים בשעה. אך כל שאנו חשים הוא כי "השמש זורחת ושוקעת", גופנו עשוי מתנועה של אין ספור חלקיקים הנעים ללא קץ מסביב לגלעין אותה יחידה הקרויה אטום, יחד בונים מבנים שמורכבותם, תפקודם ויכולתם להיות באינטראקציה עם שאר תלכידי הסביבה הם מעבר לכל דמיון אך כל שאנו חשים הוא שבגיל ארבעים קמטים מופיעים מסביב לעיננו.
זהו התהליך אשר מכיל את היופי הנשגב, בכל תנועה, בכל תלכיד רגעי של מה שאנו מכנים בשם "חומר". לא ניתן לראות יופי זה באמצעות ההכרה החושית המוגבלת, אותה הכרה המדמה לנו "אני" עצמי נפרד מהסביבה, זה דורש התבוננות שונה לחלוטין התבוננות ללא אותו מבנה מלל המבקש לתאר את המים, את העלה, את העץ, את היער.
את העולם
פרודת המים הנמצאת בעלה נשאבה לפני שבוע מן האדמה, לפני שבועיים הומטרה מן הענן ולפני חודשיים התעבתה מעל הים. אנחנו מביטים בעץ אך העץ על עליו, בדיו, גזעו ושורשיו הוא גשושה בתנועה, קליטה ופלטה של אנרגיה וחומר לפותים זה בזה ללא הפרדה, ללא מנוחה. העץ הוא המוות של העבר והחיים של הרגע, הוא מות המחר ולידתו של העתיד, הוא מכיל אותנו, הוא מכיל את מתינו הוא יכיל את ילדינו ושארית בשרנו.
אנו קוראים לו "עץ" ולריבוא עצים אנו קוראים "יער" אך עיננו מסומאות ממילים, אינן רואות דבר.
