תגית: לימון בגינה

כמה עניינים לפתחנו.

לא מעט למדתי ועוד יותר מכך הבנתי מן ההרצאות האחרונות, כמובן שחלק מן התובנות הנרכשות יובילו אותי להתנגשות עם קהל הקוראים אך בכל זאת מדובר בבלוג ולא בועדת שרים לענייני גננות ואסתטיקה ולכן החשיבות מבחינתי היא עצם ההפרייה. זאת בוודאי לא תורה מסיני. יתכן ויהיו בקרוב הרצאות נוספות, אפרסם מועדים.

במרץ ארצה על "שינוי הנוף העירוני: עבר הווה, עתיד בעקבות האילנתה הבלוטית" ההרצאה תינתן במסגרת סימפוזיון שיפתח תערוכת אמנות בבצלאל בנושא "מיתוגרפיות" ויקח בה חלק האמן אינגו וטר (Ingo Vetter) מדטרויט העובד עם עצי אילנתה, כתבתי על כך לפני כמה חודשים.

לפני שאמשיך לנושא העיקרי בפוסט, הסבר מקדים וקצר אודות המינוח "ים-תיכון" בהקשר של גינון ים תיכוני, זאת משום שישנה נטייה לקשור בין האזור הגיאוגרפי הצר לצמחיה באופן מצומצם:

המונח אקלים ים-תיכוני, שהוא העיקר נובע מכך שרובו משתרע מסביב לאגן הים התיכון, אך לא רק; ישנם אזורים נוספים בעולם המאופיינים באקלים זה: חלקים נרחבים מצ'ילה וקליפורניה, וחלקים קטנים בדרום אפריקה ואוסטרליה. את כולם מאפיין חורף קצר ומתון עם משקעים שבין 400-700 מ"מ וקיץ ארוך, שחון וחם ללא משקעים. זהו הסיפור על רגל אחת. אקלים כזה יוצר ברבות שנות האבולוציה דמיון מדהים באופי הצומח ובגיוון המינים.

בפוסט זה אתמקד בנושא אחד מתוך אמצע ההרצאה ואתחיל באחותי. כן יש לי כזאת. אני מודה ולא צריך להוכיח שאינה קיימת. למען האמת ארבע אך לצורך הדיון נתרכז באחת. אני מתכנן את גינתה במושב בעמק חפר ולצורך כך אנו מתדיינים לא מעט אודות הנוף, התרבות שכפתה את אותו הנוף והיחס שבין טבעי למלאכותי, אופנה שחולפת עם הרוח מחד גיסא ונראות הצומחת לאיטה מאידך.

אחותי רוצה לימון בגינתה. וכאשר סיירנו בגינה לעתיד ואמרנו "פה קטלב ופה שיח אברהם, פה לימון ופה תפוז" לפתע הורגש הדיסוננס. שעתה אעמוד עליו:

בעמק חפר שתולים פרדסים, אך גם מטעים של פקאן ומנגו. זהו הנוף המרכזי אשר תושבי העמק רואים בעודם יושבים במרפסת או נוסעים במכוניתם, האם גינה ים-תיכונית יכולה להכניס את כל אלו אל גבולותיה? האם היא צריכה?  גינה ים-תיכונית יכולה לעכל דברים רבים לתוכה, אזור ספר הוא תחום רחב, גם כלפי מטה (במינוח של משקעים) וגם כלפי מעלה. אך יש הבדלים מהותיים באופי של צמח הגדל ב600 מ"מ מים בשנה ובו קיץ שחון בן שמונה חודשים לבין צמח הגדל בסביבה לחה משך כל השנה שם המשקעים הם 3000 מ"מ. אי אפשר לטעות, זאת שפה פנימית שנכפתה מן האילוצים במשך מאות אלפי שנים, מיליונים.

היחסים שבין השמש הקופחת צמצום עונת הגשמים ומיעוט המשקעים יצרה דינמיקה ברוטלית שהפיקה תואם בין גודל הפרח, אופי העלווה, צבע ומרקם. סטרליציה ("ציפור גן-עדן") שונה באופן מהותי מגעדה כשם שדמיטרי שוסטוקוביץ' שונה במהותו מראווי שנקר, בין אם זאת התרבות או האבולוציה שכפתה התניותיה ישנן שפות שונות, אסתטיקה שונה. התרבותי ניתן לשינוי, ללישה והשפעה בצורה קלה יותר מזה הטבעי גם אם הוא נוצר עקב בצד אגודל, תוצר לוואי למאבקי כוח ושפיכות דמים בני אלפי שנים.

 

ענף ההדר שהיה המרכזי בהתפתחות הכלכלית של ישראל בשנותיה הראשונות אמנם לא נכרת אך בחלט הצטמצם עד מאוד.  אני עוד זוכר בילדותי כאשר נסענו בסופי השבוע לנתניה לסבתי ודודיי ( קו 947), המרחבים היו של פרדסים, קילומטרים על גבי קילומטרים של עלים רחבים ובוהקים בשמש הקופחת, של ריח פריחה משכר. משפחתי מצד אימי גם לקחה חלק פעיל בשתילת אותם פרדסים ועד זה לא מכבר אף נשארו ברשותנו עצים שנטעו בתקופה בה השם "ג'אפה" נישא כסימן היכר לאיכות (היום זה סימן מסחרי שנמכר למרבה במחיר בכל מקום בעולם).

תפוזים גודלו בשטחי פלסטינה המנדטורית ועוד קודם לכן תחת השלטון העות'מאני לצורכי מסחר מזה מאות שנים. ללא ספק עץ זה קשור בטבורו לתרבות המקומית ולזאת שמסביב בכל אגן הים-התיכון, אך יש לזכור שהזמנים היו אחרים. המים היו מגיעים בשפע בתעלות ומבארות שכן האוכלוסייה הייתה מצומצמת והסחורה לא הייתה נמכרת לשווקי ענק מחוץ לגבולות הממלכה. בסרט המעולה HOME ישנו דימוי נפלא כיצד הכנרת התרוקנה לה לאיטה בעת שהמים יצאו להם ארוזים בארגזי תפוזים בשיירות מטוסים לאירופה.

התפוז והלימון במקורם אינם ים-תיכונים כמובן, זאת הכלאה של שני מיני הדרים (בטבע קיימים חמישה מיני הדרים בלבד, אתרוג הוא אחד מהם) ככלל הדרים (ממשפחת הפיגמיים) הם עצים אשר התפתחו במהלך האבולוציה באקלים סוב-טרופי בדרום מזרח אסיה ועל כן חיבתם העמוקה לחום ולמים, היות והאקלים הים-תיכוני משופע בחום, נשאר רק עניין המים הקטן. בעבר כאמור זה לא עניין אותנו, היום בכל זאת קצת יותר.

יצרנית התפוזים הגדולה בעולם בפער אדיר מכל השאר היא ברזיל. כמעט פי עשר מספרד או איטליה וזה אולי אומר הכל, אי אפשר לטעות, התפוז, הלימון ואפילו האתרוג אינם צמחים ים-תיכוניים, השפה שבה העלים מדברים; גדולים, חלקים, מבריקים. הפרי מלא העסיס, כול כולו מים וחום.

התרבות המערבית והמקומית אימצה לחיקה את העץ הזה,  גתה לאחר ביקורו באיטליה (1786-1788) כתב את "שירה של מיניון" בו הוא פותח כך:

 הידעת את הארץ בה עץ הלימון פורח, בה הפרי הזהוב בחשכת העלים זורח ומבשיל?

ברכות נושבת הרוח מכחול הרקיע.

ההדס דומם והדפנות נישאות

דע זאת היטב, אותה ארץ, לשם אשתוקק אהוב, לשם.

 (תרגום ספונטני עם קשר רופף למקור)

 איטליה נכללת במועדון הים-תיכון המפוקפק בו מדברים בצעקות תוך כדי נפנופי ידיים ופליטת קללות עסיסיות. גתה כמובן בה מהארץ הקרה בה מדברים בשקט ובנימוס והאצבע רק מצביעה בסמכות, כל זה כמובן היה הרבה לפני 1942, בתחילת המאה ה19 ובאירופה אז רק תלו ילדים על גניבה בלי קשר למוצאם האתני.

במקרא מופיע פרי ההדר ועל פי המסורת זהו האתרוג. (וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים,וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים) כך שאנו יודעים בוודאות שהדרים הם חלק מהנוף באלפי השנים האחרונות.

אני מניח שלמונח גינון ים-תיכוני ניתן להתייחס באופנים שונים, מלבד השפה הגנטית אשר נכפית כתוצאה (גם) מאילוצים אקלימיים ישנה שפה תרבותית, בלי ספק הלימון נכנס בטווח האפור הזה, אזור הסְפָר. הוא נכנס בעיקר משום ההרגל, אולי גם הנוחות אך ההרגל הוא האונס את הכרתנו לקבל ששניים ועוד שניים הם עשרים ושניים, כמו אין ספור דברים אחרים. בירושלים יש גינות רבות עם סטרליציה ניקולאי מרוטות מן החורפים, לא המלכה, ניקולאי! זה העצום הנראה כבננה אשר קיסריה מלאה בהם.  פיוז'ן, התכה תרבותית דורשת יותר מזריקת כל החומרים לסיר, הריזוטו האלוהי ברוטב העגבניות ויין לא נולד בלילה אחד, הוא התכה מושכלת, גאונית בין אורז מן המזרח מוצף המים, עגבניות שהבשילו והאדימו מזוועות הכיבוש הספרדי וטבחים מזיעים באיטליה.

אבל שילוב חומרים במטבח אינו דומה לשילוב חומרים בארכיטקטורה ובוודאי לא לשילוב שפות של הצומח. באדריכלות לקפריזות הללו קראו לפני מאה שנים בשם "הסגנון האקלקטי", פגודות מסין עם קשתות מן האסלאם, כותרות קורינתיות לעמודים, קישוטי גבס של הבארוק ועוד כהנה וכהנה, היום בונים כך רק וילות פרטיות חסרות טעם של 1000 מטר רבועים.

מה שלעולם לא יעבור בחינה בשנה א' בבצלאל וקל וחומר תכנון של פרויקט ציבורי בארכיטקטורה, יחליק בנקל כאשר יגיע לתכנון הצמחייה.

אם דקל הטבעת מן הג'ונגלים של קווינסלנד נכנסים לכל בית והעיריות שותלות שדרות של תמרים אז מה אלין על לימון?

הערבוב חסר העכבות הזה, חסר הסדר הפנימי, חסר התייחסות הרמונית הפך לבן בית, לבון-טון, למשפט הנצחי "היופי בעיני המתבונן" כאמת עליה לא ניתן לערער אז הנה ניסוי קטן: אפשר לשים אוזניה אחת עם שוסטוקוביץ' ובשניה שנקר, בבקשה:

דרוש יותר מערבוב שרירותי בכדי ליצור יופי, בכדי ליצור שפה קוהרנטית. במילון אבן שושן מפורשת המילה שפה כך:

לשון, אוצר המילים שאדם משתמש בהם להבעת צרכיו.

זהו משפט תמציתי אך אני חושב שניתן להרחיבו אולי לכך :

יכולתו של האדם לרכוש ולהשתמש במערכות מורכבות של קידוד וארגון מידע בעל משמעויות רב שכבתיות וליצור תקשורת בעלת חוקים ברורים מחד גיסא ודינמית ופתוחה מאידך.

לכן בראיה רחבה שפה תהיה גם זאת :

כן, ההתניה הנכפית יוצרת את השפה עוד הרבה בטרם אנחנו לומדים לעשות בה שימוש: DNA