תגית: עצים שבירים

ל"ז

הסערה האחרונה השאירה את עצי ירושלים מצולקים וכואבים, עוד לפני השלג קשה היה לעבור ברחוב מבלי לפגוש פגר תאית או בדי ענק שכובים על הכביש, ואילו לאחר הפשרת השלגים לא נמצא בית ללא חלל. בניגוד לדעת רבים אינני חושב שזאת גזרה משמיים, החלק הארי מן הנפילות היו משני טעמים שניתן להתגבר עליהם: הראשון הוא הימנעות משתילת עצים מועדים לפורענות כגון איזדרכת, פלפלון דמוי אלה, מכנף נאה, סיגלון וכו'. יש להסתייג ולומר שעצים רחבי עלים וירוקי עד כגון חרוב גם הם נשברים בשלג כבד אך זאת כמובן לא סיבה לא לשתול אותם, אמנם באזורי אקלים קר בהם השלג יורד תדיר נכפית על הצמחייה התאמה המאלצת אותה להשיר עלים או לצמצמה למחטים אך בכל זאת לא זה מצבנו, השלג כאן הוא נדיר, איננו נמצאים בהרי הקרפטים.

השני והוא אינו נופל תרתי משמע מן הקודם הוא הגיזומים, ראשית כמובן גיזום נכון של ענפים ויצירת שלד יציב. עמדתי על עניין זה בשנה שעברה בעיקר בהיבט האסתטי של נוף העץ הערום (פה) אך יש לכך משמעות גדולה ומרחיקת שנים בעמידות העץ לעומסים של רוחות. ברחוב הפלמ"ח לדוגמה ישנה שדרת דולבים אשר עברה קירקופים מזעזעים בשנים האחרונות. יש לזכור שמלבד היות הפצע חשוף לכניסת מזיקים לעץ אשר בטווח הרחוק מחלישו, הוא בעיקר גורם לגזע החדש להתפתח מתוך נקודת צימוח מעוותת, ריקמת ההגלדה אשר ברבות השנים מכסה כליל את הגזע וממשיכה אותו בצימוחו כלפי מעלה אינה בעלת חוזק מכאני כשל גזע הגדל באופן טבעי מן האדמה, החולשה הזאת מוכיחה עצמה בסערות, ענפים רבים נשברים בנקודות הגיזום, דולבים קרסו בדיוק בנקודת חיבור הרקמה. למעשה על העיריה לכרות את כל הדולבים אשר נעשו להם אי פעם קרקופים, מלבד אילו אני חושב שצריך לעשות סקר מקיף של העצים שקרסו ולגזור מסקנות אופרטיביות לאחר עיון בנתונים.

ל"ח

ואם בעצים עסקינן, בעיר ניו יורק קם פרויקט מעניין אותו מקדמת (ותורמת) השחקנית בט מידלר. הפרויקט נקרא "Million Trees" ומטרתו השאפתנית היא להגדיל את מספר העצים בניו יורק תוך עשור ב20% על ידי שתילת מיליון עצים בעיקר בשכונות מצוקה, עד כתיבת שורות אלו ניטעו 645804 עצים, והמספר מתעדכן ללא הרף, זהו מיזם חברתי-סביבתי מעניין ומעורבים בו קהילות רבות, אני הייתי בניו יורק לפני למעלה מעשור, העברתי שם חורף בשכונה בברוקלין בה היו  מצלמים פרקים לסדרה "חוק וסדר" ואחר כך המשטרה הייתה סוגרת את הפארק למצוא אקדח שהושלך, על המדרכות הייתי נתקל בנרות ושאר חפצים שהרכיבו גל-עד לזכר חברי כנופיות שנרצחו, זבנים בחנויות היו יושבים מאחורי זכוכית משוריינת, חסרי בית ועוני נוראי. זאת הייתה הכרות עם אמריקה האמתית ולא יצוגה המעוות בסדרות הטלויזיה. האם שתילת מיליון עצים תוכל לשנות זאת? בוודאי שלבד לא, אך יש לאווירה משמעות, בלוקים אדירים של בטון אינם אווירה לגידול ילדים, לתקווה, ללבלוב, דרוש יותר מעץ כדי לשנות מהלכי חיים שלמים, לשרש אלכוהליזם, נרקומנים ואלימות טבועה. אך זאת גישה, הבנה ראשונית שהאדם זקוק ליותר מקורת גג, מכשיר כספומט וטלויזיה לבהות בה. בטון ואספלט אינם מספיקים, נדרשת קהילה, משמעות וגם יחס לטבע ולחיים.

ל"ט

ביום ראשון הקרוב (27/1) אעביר הרצאה נוספת תחת הכותרת "גינון ים-תיכוני, פיקציה או תרבות בהתהוות" הפעם בגן הבוטני שבגבעת רם בשעה ארבע. ההרצאה תיגע בהתהוות תרבויות גינון בעולם, בבניית שפה אסתטית שצמחה בצמידות להתניות פוליטיות שנכפו במהלך ההיסטוריה וביצירת שיח חדש מתוך הקשרים אורגניים-אבולוציוניים.

זה נשמע קצת פלצני אבל זה באמת מעניין.

הקהל הרחב מוזמן.

מ

בירושלים נטעו לפני ארבעים-חמישים שנים מאות ואלפי עצי אולמוס, רובם במצב כזה או אחר של גסיסה, זהו אחד שפשוט מסרב למות ואני מוצא בו חן רב, במיוחד בשעה שעליו נשרו והגדם אשר נאכל נחשף.

הביטו היטב וראו שבתוכו מלבלבים חיים חדשים.

מ"א

לקראת סיום נגיעה פוליטית.  לא התייחסתי בבלוג כלל למהלך הבחירות, עשיתי זאת בעיקר דרך הפייסבוק האישי שלי (יש גם את הבלוגינון שם) אך בכל זאת התייחסות קצרה:

העברת מושכות השלטון ללא גרונות משוספים וקרביים שפוכים אינה דבר מובן מאילו, פוליטיקה קטנונית, תאבת כוח ומניפולטיבית הייתה כנראה משחר האנושות אך היכולת ליצור שיח, לקבל שינוי במרות ללא שפיכות דמים היא נקודת מפנה דרמטית. הקשבה היא תכונה אשר אין לה קונים רבים ביחסים בין אנשים, קל וחומר בין חברות. דמוקרטיה היא זרע שנטמן בתודעה ומחכה לנביטה, פירותיו אינם מובטחים, פחד, הפרדה, איבה יכולים בנקל לדרדר את אשר השגנו בעמל חזרה אל ימים חשוכים בהם לא היה גיוון, לא היה שיח,לא היו יחסים פרט למרות מצמיתה.
הצבעה היא אינה רק זכות, היא היכולת לבוא לכדי קשב, לכדי הבנת האחר. זאת אפשרות של בני האדם למצוא פשרה.

מ"ב

ולסיום, בשבוע שעבר מת כלבי לאחר 14 שנות חיים, הוא ליווה אותי מאז אספתי אותו ממכלאות צער בעלי חיים בגיל שלושה חודשים, הוא רחץ בחופי סיני, התהלך במסדרונות בצלאל, רץ על מדשאות בוקה-רטון שבמיאמי, וצעד בשלג וברוח המקפיאה בחורף בניו יורק. שמו היה מילן (על שם מילן קונדרה, לא הקבוצה או העיר). הוא בכלל היה רק חצי כלב (קולי), במחציתו השנייה היה דרקון תכול-עין. לא היה ילד עד גיל 10 שלא האמין לכך ולמען האמת היום גם אני כבר מאמין בזה. גם בבלוגינון הוא דגמן פעם או פעמיים. ללא ספק היה יצור חריג ביותר, אפילו ג'וליה רוברטס בשיאה לא הצליחה לסובב ראשים כמו מילן בהולכו ברחוב אגריפס בצעירותו. הוא לא ידע רצועה מהי ולא נדרש לחינוך או אילוף, הבנתו בטבע האדם הייתה גדולה מרוב האנשים שהכרתי. הוא היה ידיד לכלבים וחתולים, ציפורים ופרחים, מעין גלגול של פרדיננד השור.

הוא ליווה אותי ואת משפחתי בצמיחתה, הוא מת בזרועותיי.

קברנו אותו תחת עץ אורן שקרס בשלג האחרון כיאה למלכים ושתלנו עליו חרוב אשר ממנו ימשיך ויצמח.