ראשית נקבע מועד ליום פתוח בגינה צעירה: יום שבת ה 28/3 בין השעות 10 ל 14. הגינה נמצאת באלישיב ולכן הגישה אליה בשבתות היא אחורית (שמאלה לרחוב הבאר, ימינה לתאנה ובכיכר יציאה שנייה לזית – מספר 15) ולא על פי הוויז.
אנא הודיעו לי מראש על כוונתכם לבוא שאוכל להיערך. ניתן פה בבלוג, בפיסבוק או במייל.
מי ששומר שבת יוכל לתאם איתי בפעם אחרת ביום שישי.
הגינה כאמור צעירה מאוד, היא נשתלה לפני שנתיים (כתבתי עליה פה) עברה מעט שינויים וטראומה קשה ביותר בקיץ האחרון עת דייריה שהו בנכר והסוללה במחשב ההשקיה שבקה חיים. הגינה לא הושקתה באוגוסט משך לפחות שלושה שבועות אולי גם למעלה מזה והנזק היה קשה. שיחים רבים לא שרדו ואלו ששרדו נסוגו הרחק לאחור אך זה כאמור היה לפני שבעה חודשים ומאז הוחלפו ושוקמו ויש שם הרבה מה לראות, עשרות מינים של צמחי בר מקומיים ביניהם צמחים שעדיין לא נמצאים במשתלות (אלמוות הכסף, אספסת הים, צלען הגליל, לפופית החוף, שברק מצוי וכו') שחלקם נאספו על ידי וחלקם הועברו אלי מהגנים הבוטניים של גבעת רם והר הצופים לצורך בדיקה ועוד עשרות רבות של צמחים גרים חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות. כמו כן ישנה "מדשאה" אלטרנטיבית של שילוב מינים רב (נמצאת בבניה) ועוד. זה יהיה מעניין לאנשי מקצוע, חובבי גינון, בעלי משתלות, ואוהבי צמחיית ארץ ישראל. כולם מוזמנים.
הייתי השבוע בייעוץ לגינה בת כמה שנים במושב במרכז שתכננה נעמי פלד אשל, הגינה במקור עם עצים ותיקים בני עשרות שנים ותוכננה על ידה בקפידה לפני 7-8 שנים ומאז עברה כמה שינויים, תמיד מאוד מעניין לראות עבודות של קולגות, יש בה בסיס ים-תיכוני איתן עם תוספות עשירות שמתקשרות מבחינה צורנית/משפחתית (כמו מרווה גוארנית). ראיתי שם נביטה רבה של מרווה קנרית. תופעה שטרם נתקלתי בה בעבר, אחת מהן ממש בתוך סדק של סלע! (אולי הפרט היחיד שממש צרם לי הוא שימוש בסלעי גיר ולא בסלעי כורכר אבל זאת קטנוניות פנאטית). היו שם כמה שיחי אזוביון דגול ששבו את ליבי. זה משהו שלא הצלחתי עדיין להכניס בעצמי לגינות.
לפני למעלה מעשר שנים תכננתי גינה בה שתלתי "מקבצים". זאת הייתה הפעם הראשונה ואחת לפני האחרונה שהשתמשתי בטכניקה הזאת בכדי ליצור "אפקט" גודש של פריחה. אם אני זוכר נכון היו שם ארבע או חמישה שיחי ורד 'קוקטייל', עשרות שיחי דיאטס דו גוני (קטסטרופה של צמח ההתייחסות בהמשך), חמישה שיחי ציאנותוס 'קונצ'ה' (אז נקרא ציאנותוס 'גן הורדים', תכף גם אגיע אליו) שיחיית רוזמרין וכהנה וכהנה. לא אלאה אתכם בכל הפרטים אך אפשר לומר שהייתה שם אווירה של גינון ציבורי ולא מהסוג הטוב. חזרתי לחשוב על הגינה הזאת כשצעדתי לפני שבוע בפארק המסילה בירושלים. מבחינה חברתית הפארק הזה הוא הצלחה גדולה, זהו ציר ארוך שמחבר שכונות יוקרה עם שיכוני רכבות, יהודים וערבים ואפשר תרבות פתוחה ומפגש שמתקשה להתרומם ביום-יום המכביד של ירושלים האפורה.
ב2013 הוענק פרס קרוון לאדריכלות גנים ונוף. צר לי לומר אך אני חושב שהפארק הוא כישלון נופי קולוסלי במובן הבסיסי ביותר. הוא בנוי כציר כמעט אחיד לכל אורכו, פשטני לחלוטין מבחינת תכנון הצמחיה ובעל מעוף של חוגלה צולעת לראיית העתיד. טורי חיילים של דולב מזרחי צועדים להם במרווחים קבועים וצפופים דבר שבעתיד הלא רחוק יצל באופן מוחלט על פס הדשא המשמים מצד אחד ושיחיית הגושים המגוחכת מן הצד השני. מגוון המינים סביר ומתאים אקלימית ושפתית אם כי היה יכול להיות פי כמה וכמה עשיר יותר, אך השתילה המאולצת בגוש תחום של מין אחד יוצרת אפקט נדוש ומכוער אותה פעם כיניתי "אסתטיקה של משחקי מחשב". זאת דלות ועצלות תכנונית והנגע הזה עומד בבסיסו של כמעט כל שתילה במרחב ציבורי ובמיוחד בולט במקטעים מאורכים סביב כבישים וכדומה. הרי אפילו אם ישנה אג'נדה של חיסכון בכסף והקושי לייצר קומפוזיציה קפדנית לאורך קילומטרים הרי שניתן לעשות החלטה של גובה ממוצע ופשוט לערבב שלושים-ארבעים מינים באופן שרירותי לחלוטין. ואחר כך להשאיר מספר מינים גבוהים יותר מאחור. כל זריקת קוביות הייתה מניבה תוצאה טובה יותר ממופע המטרז' האווילי: עשרה מטרים רוזמרין, עשרה מטרים אזוביון, עשרה מטרים דיאטס דו גוני מנוון, עשרה מטרים געדה וחוזר חלילה.
גם בחירה דומה ברשימת עצים מגוונת היתה מחייה את טור החוגרים הממושמע: כליל החורש, קטלב מרינה, אלון השעם, עוזרר אדום, ליבנה רפואי, אלה ארץ ישראלית, אלה אטלנטית, פיקוס בת שקמה ועוד. גם הטבע מטיל קוביות ללא הרף. לא שמעתי שמישהו נוהג להתלונן על כך.
גם הרצף הטריטוריאלי של מדשאת הענק תמוהה. מדוע לא לשבור אותו מעת לעת? ניתן לעשות הצרחות עם מקטעי שיחיה או פשוט לבנות מקטעים של בני שיח מגוונים מעט נמוכים יותר. הרי בניגוד לקו ההליכה ורכיבת האופניים שנכפה ממסילת הרכבת ההיסטורית את כל הצומח ניתן היה להרחיב ולהצר, לתת לעין לנוע. מה שנוצר שם הוא מגרש כדורגל צר באורך קילומטרים. זאת סכמטיות מוחלטת, כמו תוכנת מחשב מציירת משנות השמונים. רק תנו למקום לגדול עוד חמש שנים ותראו כיצד ניתן לצלם שם סצנה של "המופע של טרומן".
אך אני רוצה לחזור לטעויות שאני עשיתי בשתילה דאז ולהפיק כמה לקחים.
דבר ראשון לא לשתול דיאטס דו גוני. הייתה לי בעבר חולשה נוראית לצמח הזה משום שכאשר הוא צעיר בגיל שנתיים-שלוש הפריחה שלו כה מרהיבה ומאופקת בגודל ובגוון הקרם המיוחד עם הכתמים הפנימיים עד שקשה מאוד שלא לחמוד ממנו. הבעיה של דיאטס מופיע החל מהשנה השלישית/רביעית ואילך. עליו הסרגלים המוריקים מתחילים באופן הדרגתי להתנוון ותוך זמן קצר השיח דורש תחזוקה קבועה של מריטת עלים חומים. שתילת גוש ענק כמו שעשיתי דאז כמובן גרוע בהרבה שכן הגישה אל החלקים הפנימיים מוגבלת ולאחר ארבע-חמש שנים נשאר גוש כעור של עלים מיובשים.
תחפשו באתרי המשתלות, את זה הם לא יספרו לכם. מעט מאוד אתרים רומזים ברמיזה עבה שיש לגזום נמוך אחת לשנתיים שלוש, אולי זה יכול לעבוד בתזמון מושלם לפני האביב. אני לא הצלחתי: אך מניסיוני זה כוסות רוח למת.
הטעות השניה (היו יותר אבל נתמקד באלו) היתה שתילת גוש של חמישה שיחי ציאנותוס קונצ'ה. קודם כל מהסיבה הפשוטה שזהו צמח שנוכחותו היא כה גדולה וייחודית שמכפלות ממנו רק גורעות מהמבנה המושלם שלו. ושנית מה שלא ידעתי בזמנו הוא רגישותו הקיצונית להשקית קיץ. הצמחים הגיעו לממדים של 2-2.5 מטרים לאחר שלוש שנים והחלו להתנוון ולמות בזה אחר זה. ציאנותוס מגיע ממשפחת האשחרים, אנחנו מכירים כמה מיני בר מהמשפחה בארץ. הנפוץ בהם הוא אשחר רחב עלים שפרטים זכריים ממנו מאוד מומלצים בגינון (נקבות מזריעות עצמן בהמונים) בדרך כלל צמחים מאזורי אקלים שחוני קיץ מצליחים יפה גם בתוספות מדודות של השקיה בחודשי החום. במיוחד אם ישנו ניקוז טוב. אך חלק גדול ממיני הציאנותוס ומין הכלאיים 'קונצה' ביניהם רגישים להשקיה באופן מוחלט. השורשים במקרה זה נתקפים באחד ממיני פטריית כימשון (Phytophthora – מין אחר של כימשון גרם לזוועת הרעב באירלנד). מסתבר שצמחים מושקים חיים 5-10 שנים וצמחים ללא השקיה יכולים לחיות למעלה מעשרים וחמש שנים. אם אתם שותלים ציאנותוס יש לעשות זאת באזור בעל חלחול מעולה ולנתק אותו כליל מהשקיה לאחר שנתיים. יש גם לשים לב שאין טפטפות אחרות בסביבה מהן הוא יכול לינוק מים. אני חושב שרדיוס יבש כזה צריך להיות במרחק 3-4 מטרים מהצמח. נשמע אכזרי אך כל אפשרות של יניקת מים בקיץ דנה אותו למוות.
לפני כמה שנים במבשרת ציון הבחנתי בעוד מין של ציאנותוס שפרח באופן מרהיב בתכלת:
וכך ככול הנראה זה פורח בקליפורניה בבר:
לסיום אני רוצה לשתף אתכם על יום עיון מעניין בפארק אריאל שרון (לא נתווכח כרגע על המורשת המזעזעת של האיש) תחת השם: "שימוש בצמחיית בר לשיקום ופיתוח נופי אקולוגי" אורי פרגמן ירצה על אוצר צמחיית הבר לשימוש גנני ונופי, דפנה הלוביץ תרצה על תחזוקת צמחי הבר ועוד. הנה קישור