תגית: תחליף מדשאה טבעי

מתבשל פוסט ארוך ומפותל על יופי ואלימות (ודאע"ש וצבאות מערביים) אבל בינתיים כמה זוטות נוספות.

משתלת נטף הוציאו לאור את הרוזמרין הגוחן שהבאתי להם לריבוי, דרושים נסיינים. אני מזכיר שבמקום הימצאו השיח ממש גוחן בגובה 7-12 ס"מ בקוטר 2 מטרים כאשר ישנו תלתל בודד בגובה 20 ס"מ במרכז. כל השאר שטוח לחלוטין. הם שינו את שמו ומעתה הוא נקרא רוזמרין בתה. הנה תמונה מלפני שבועיים:

הוא ככול הנראה איטי צימוח ולכן אני חושב שניתן יהיה לשתול במרחקים של 50-60 ס"מ בין שתיל לשתיל, יתכן שאפילו פחות.

עדכון חודשי על תחליף המדשאה (8/ינואר) הקור העז נותן אותותיו וכצפוי דיכונדרה כסופה נסוגה לאחור בעוד בבונג צ'יהצ'ב ואלמוות הכסף פורצים קדימה. המדשאה נראית מצוין.

לפני שבועיים נקראתי לצורך יעוץ לקראת גינת גג בתל אביב ובדרכי ברחוב בן יהודה נתקלתי בזה:

אני לא יודע למה אבל תל אביב תמיד נתפסת בעיני כחוץ לארץ, איזו אקס-טריטוריה שבה מסתובבת כמעט מחצית מאוכלוסיית ישראל. הליכה של עשר דקות ברחוב שם מספיקה לי בדרך כלל לשנים ספורות. נינווה שכזאת. בכל מקרה מה שצד את עיני היה הפיקוס הזה ברחוב בן יהודה, כמה מושכת החפיפה שבין האורבני לבין ה"טבע" המסורס, זה משחק שמתקיים בכל מרווח צר שבין ריצוף וסדקים באספלט ובכל זאת כאשר אנטים פוסעים בתוככי הערים הלומות פסיעותיהם נשמעות מרחוק. הקדשתי לכך את עבודתי בבצלאל (עבודה צומחת) ואני מוצא שזאת אחת הנקודות המעניינות שנמצאות בחיינו יום יום ושמתוך ההרגל הן הופכות לסמויות מן העין, אפשר לחיות גם בלי גנים "מטופחים" אם העין יודעת רק לראות.

שלוש קומפוזיציות מן הרחוב שלי:

אני מקבל מעת לעת תמונות של כיכרות יותר ופחות בנאליות/מזעזעות/דוחות, הנה שתיים מהן. האחת צילם גיסי נועם ברטוב במודיעין שם עצי הזית נראים ככפילים של ג'סטין ביבר המשתזפים על מדשאה בבריכת המלון והשנייה על ידי חני ברוכין בפתח תקווה שם הקיטש הנוסטלגי נפלט מלוע ההיסטוריה. אלו הן שבלונות שמעוף החגב היה מצליח להתעלות לגבהים מרוממים יותר. ההתפעלות הראשונית ביותר שמצליחה לסחוט קריאות מילדים בני 5 "תראה אבא זה סוס עם כרכרה!" התמונות החזירו אותי בפלשבק פוסט טראומטי לכלבלב של ג'ף קונס בגוגנהיים-בלבאו שבספרד. התנועה התרבותית שנעה בבולמוס אחר הבניין הגבוהה ביותר, תחרות זלילת ההמבורגרים, הדגל הגדול ביותר, הג'יפ הכבד ביותר והסרטון הנצפה ביותר הופכת את הנצפה לוולגרי וילדותי. ספרי גינס היו מאז ומתמיד מתנות בר מצווה ואילו עכשיו נראה שכל אדם נורמלי חייב להתהדר באיזה שיא. יש שני קטבים לסיפור הזה, מצד אחד המינימלי; עצי בונסאי (עליהם כתבתי רבות ולאחרונה פה), התנ"ך כולו על גרגר אורז ומיני ישראל. ומהצד השני המקסימלי; פארק היורה במסך IMAX והיצירה של קונס שרוקדת ואלס עם לואי ה14 בגני ארמונות ורסאי. איך זאת הופכת במאה העשרים ואחת לחלון הראווה לעולם האמנות בפתח המוזיאון בספרד קשה להבין. אם מאדאם דה פומפדור הייתה מתעוררת לחיים תכף ומיד הייתה מזמינה מאה כלבלבים.  זוועה.

מקבילו הציורי Adam Frans van der Meulen בשנת 1674, תבינו עם מי יש לכם עסק (לואי ה14):

והנה הכלבלב בכמה תמונות עדכניות שמצאתי כולל תקריב:

והנה תיאור היצירה מתוך אתר המוזיאון:

…With Puppy, Koons engaged both past and present, employing sophisticated computer modeling to create a work that references the 18th-century formal European garden. A behemoth West Highland terrier carpeted in bedding plants, Puppy employs the most saccharine of iconography—flowers and puppies—in a monument to the sentimental. Imposing in scale, its size both tightly contained and seemingly out of control (it is both literally and figuratively still growing), and juxtaposing elite and mass-cultural references (topiary and dog breeding, Chia Pets and Hallmark greeting cards), the work may be read as an allegory of contemporary culture. Koons designed this public sculpture to relentlessly entice, to create optimism, and to instill, in his own words, "confidence and security." Dignified and stalwart as it stands guard at the museum, Puppy fills viewers with awe, and even joy.

 

מירי רגב הייתה חותמת על כל מילה.

לא יאומן.