על אלונים, עורבני ושעור בהיסטוריה שאבקנים יכולים לתת

אחר הצהריים באחד מימי השבוע שעבר בעת ששהיתי במרפסת עם שלושה מילדי הגיע לפתע עורבני, נחת על המעקה מרחק יריקה מאיתנו והחל לצעוק (כן, לצעוק), כנראה שהבנתי אותו והוא פשוט נכנס בעקבותינו אל הסלון. ביקשתי מן הילדים שיביאו פשטידת תירס ותוך שניות השולחן הפך לשדה קרב. במהרה הסתבר שהוא גוזל הנזקק להאכלה יזומה.

כבר יצא לי לגדל כמה וכמה גוזלים בעברי הרחוק, אחד מהם גם היה של עורבני, אבל דבר כזה טרם ראיתי, תקשורת וסקרנות של חתול עם התרגשות של כלב. בינתיים שחררנו אותו  והוא כבר הספיק לחזור לביקור נימוסין ערב ובוקר ולחרבן לי על הכתף.

עורבנים הם פלא אמיתי ויערנים מדהימים, אחד מדרכי ההפצה המרכזיות של אלונים עוברים דרכם. הבלוטים היפים של האלונים הם מאבני היסוד בתפריטם. משום שלעורבנים שתי תכונות מעניינות, האחת הם חמדנים כמעט כמו בני אדם, יש להם נטייה לקחת בלוטים מלוא החופן ולהטמינם לשעת מחסור מעבר ליכולת העיכול שלהם. השנייה היא שהם שכחנים וכך הבלוטים מוצאים מקומות חדשים לנבוט פעם אחר פעם. וכך בניגוד לספר המופלא "האיש ששתל עצים" אשר למרות יופיו הוא בדיה מראשית ועד סוף העורבני הוא אחראי על ייעור הבתות.

בישראל של 2012  חמישה מיני אלונים הגדלים בבר; אלון מצוי, אלון התבור, אלון התולע הם הנפוצים יותר, בחרמון גדלים אלון שסוע אשר יכול בכמות משקעים רבה לגדול לעץ ענק (בטורקיה למשל). וכן אלון הלבנון (חרמוני) שגם הוא גדל מידות. בעבר הרחוק במשך עשרות אלפי שנים אלון התבור כיסה את מרבית שטחיה המיוערים של ארץ ישראל זאת עד לפני 2300 שנים לערך בעקבות הכיבוש ההלניסטי. אז ביראו התושבים את היערות (ולא במסורים וגרזנים) על מנת לעסוק בחקלאות ולשתול עצי זית. תהליך זה של עלייה מתמשכת בנטיעת זיתים נמשך מאות שנים לאחר מכן והגיע לשיא בתקופה הרומית-ביזנטית עד לכיבוש המוסלמי הראשון, אז ננטשו הישובים; יהודים ולא יהודים כאחד. אלוני התבור התקשו להתאושש ולעומתם אלון מצוי הצליח לעשות זאת טוב יותר. איך אני יודע זאת אם אין לי מכונת זמן? ישאלו כמה מקוראי הבלוג. זאת משום עדויות של מאובני אבקנים, מי היה מאמין שאפשר להתחקות אחר ההיסטוריה כך? צוות מובחר של מדענים ( Frank Harald Neumann, Elisa J Kagan, Markus J Schwab, Mordechai Stein ) שקדחו והוציאו באופן מסודר את ריבוד הקרקע אשר הצטברה, ניתחו מאובני אבקנים של צמחים שונים בשכבות האדמה ביחס לשנים אשר חלפו. מן התוצאות המאלפות נבנה גרף עם תואם מדהים להשתנות הנוף ביחס לתהפוכות המדיניות בחמשת אלפי השנים האחרונות באזורינו. מי שחשב שהעותומנים שינו את המקום בשביל להסיק את רכבות המלחמה רצוי שיחשוב שוב לאחר מבט בגרף, אפשר אכן להבחין בכך. אך הוא השתנה באופן דרמטי עוד הרבה קודם.

ועוד שני דברים בטרם סיום.

האחד הוא צמח בשם אברש מניפוליפלורה. זהו צמח חדש יחסית שנטף מרבים, בניגוד לאברש אמירי אשר פורח רק בקצה, מין זה פורח בכל אורך הענפים, נשבתי לחלוטין ביופיו והתחלתי לשתול אותו במרץ רב, יש עליו מעט מאוד מידע, הוא מגיע מצפון מזרח הים התיכון (כרתים, יון, איטליה, טורקיה ועוד), פורח מן הקיץ ועד הסתיו באופן מרהיב, חסרונו הוא קצב גידול איטי אך יתכן שהוא מפצה על כך באורך חיים נדיב. זהו צמח מרעה לדבורים וניתן גם להשיג דבש אשר נקצר מפרחיו. ממדיו הסופיים אינם ברורים אך גובהו כנראה אינו עולה על 80-90 ס"מ, יתכן שמעט פחות ורוחבו דומה. פרחיו דומים מאוד לפרחי קטלב מצוי ולא בִּכְדִי, שניהם שייכים למשפחת האברשיים. שתלתי אותו לאחרונה בירושלים ובמיתר ובקרוב בעוד גינה בירושלים ובהר גילה. אעקוב אחרי התפתחותו ואדווח.

והבהרה בעקבות הפוסט הקודם; גינון הוא מעשה יצירה אנושי, זאת היא תרבות שאינה שונה מיצירת מוזיקה, פיסול או ציור. ההסתייגות שלי מסדר הייתה לסדר שנכפה על ידי בתי חרושת לייצור צינורות בקוטר 16 מ"מ. בוודאי שגינה מצריכה תכנון, סדר וקומפוזיציה. הוא יכול להיות פשוט, פשטני או מורכב, באין ספור דרכים וסגנונות. אך הוא שונה במהותו מן הבר, גם שם ישנו סדר אך אחר, התבוננות והבנה שלו הם האמנות הגדולה מכולן.

הנה קצת סדר לסיום: