על דשא, אסקפיזם ודימונדיה

כבר כתבתי כמה וכמה פעמים על הבעיות בדשא ותחליפו הסינתטיים, (האחרון הוא פה) אני מודה שאיני מחבב כלל את כל הקונספט של מרבד טרופי מגולח למשעי, הרבה לפני שדנים בחסרונותיו המרובים (השקיה, תחזוקת כיסוח על שלל האספקטים הקשורים בו, דישון, אוורור, פולשנות, מחלות ומזיקים וכן הלאה) אני חושב שיש לבחון אותו באספקט התרבותי; החשוב ביותר הוא שהדשא מבטא כמיהה עזה לאסתטיקה של אסקפיזם, "גן עדן" אבוד שכן איזו הזיה ילדותית החליטה שגן עדן משמעו 4000 מ"מ מים בשנה, "קצת ירוק בעיניים" כאילו יש נוף בעולם הזה שאינו גן עדן, שאינו שלמות נצרבת ברשתית, כל שאנו צרכים לעשות הוא להתבונן ואז נראה שיערות העד בברזיל הם גן עדן כשם שמדבר מוהבי, איי יוון, הרי אורל, הרמה הטיבטית, ואין ספור תבניות הנוף בכוכב הלכת ארץ הם גן עדן, אך התרבות העכשווית הכריזה על ריבוע קיקויה המוקף סטרליציות, פילודנדרון ופכפוך מים המושבים במנוע החשמל כ"גן עדן". לכן הדבר העיקרי שאני יכול לעשות לנוכח כך הוא לשאול "למה?" מדוע התבנית המלאכותית אותה אנו בונים בחצר ביתנו היא השלכת ערב רב של מרקמים וצבעים שמקורם באזורי אקלים טרופיים? הרי לא מדובר בעניין מקרי, זאת תנועה שאמנם מכוונת מתוך כוונת רווח של משתלות יצרניות אך היא באה בד בבד מתוך ביקוש, זהו אותו הביקוש שגורם לנו לבהות במסך הפלזמה 42 ולראות בני אדם מתחרים אחד בשני על "אי בודד" או מזילים דמעות בוילה מבודדת, רק לשכוח לשעה קלה את עצמנו, אולי יאמרו אנשים שזאת נחמתם של אלו שאין להם אמצעים אך אורח החיים הזה הוא של עניים כעשירים, כולם (כמעט) רואים הישרדות והאח הגדול, כולם (כמעט) רוצים גינה עם דשא וציפור גן עדן והעשירים בסיום שבוע העבודה גם יסעו לשבת בקריביים.

זאת תרבות (או "תת" אם תרצו) שהפכה את האסקפיזם שנמצא בה באופן אינהרנטי לעניין המרכזי, כמו סמים, כמו אלכוהול, רק לא להיות פה. כמובן שתת התרבות יכולה להיות גם התרבות הגבוה, בסופו של יום אפשר גם לקרוא את פרוסט ולהקשיב לפרלודים של שופן (תלחצו על קלאוודיו אראו, הוא באמת מנגן מדהים) והשעה הקלה תהפוך לימים ולילות ובסוף נמצא שרוב חיינו עברו עלינו בלחלום את חלומם של אחרים ולבקש את מה ששכחנו בתוכנו: להיות מאושרים.

לכן אין זה מקרי שאנחנו חולמים על חוף מוזהב עם עצי קוקוס וכוסית דאקרי. ואין זה מקרי שאנו מבקשים פיסת דשא ושמים מעל. התרבות הנוכחית מקדשת את הוויית הבריחה לחלוטין, השגיות של מעמד, כוח, כסף, פרסום אלו הפכו למטרת החיים.
קשה לאדם להיות נוכח, פשוט נוכח ללא רגשותיו הסוערים, מחשבותיו הטורדות על חשבון הבנק, על צרות ילדיו, על מחלותיו ואין ספור בעיותיו. התודעה היא כמסך מילים ביננו ובין העולם והזהות המנכסת את העולם דרך המילה נמצאת תמיד במגננה שכן ללא המילה יתגלה עולם שאינו דורש את נוכחותה. על כן תמיד היא תָּנוּעַ, תמיד תבקש את הדאקירי, את החוף הזהוב, את ההבטחה הגלומה בשלושים מטרים רבועים של מדשאה.

אך עדיין בתוך המסגרת התרבותית הנובטת וצומחת מתוך מסך המילים המופלא יש חשיבות למקום ולהקשר, להתפתחות ההיסטורית ובמקרה הגינה גם להתפתחות הבוטנית ולהקשר האקלימי. הדימונדיה עושה זאת.

אז כמה עניינים טכניים:

דימונדיה מרגריטה (או דימנודיית מרגרט)

הוא משלב את הצורך במרבד דריכה עם מראה שאינו יוצר דיסוננס למקום. הוא חזק ביותר, משתרש לעומק ומונע כמעט לחלוטין עשביה. אינו דורש כל כיסוח או גיזום, הוא חסכוני באופן קיצוני במים ולמעשה הסיכון הגבוה שלו הוא התנוונות בשל עודף השקיה.
לפני קרוב לשמונה שנים שתלתי לראשונה דימונדיה בעמק האלה, לשמחתי בעלי הבית היו מספיק קשובים להצעה המהפכנית שלא חייבים דשא להתגלגל עליו וזאת על אף שהיו עם ילדים קטנים בזמנו.
לקח קצת זמן ותמותה בשל עודף השקיה אך המשטח יציב שריר וקיים מאז. כמו כן הוא עבר "הגבהה" עם כיסוי הדרגתי של אדמה+קומפוסט כשם שעושים לעתים לדשא רגיל.

בעבר טעיתי ושתלתי את הדימונדיה עם השקיית טפטפות, היום אני משתמש בהמטרה רגילה אם כי לצורך זוויות מעוגלות ניתן להשלים עם טפטפות. מרווחי שתילה טובים על מנת "לסגור" הם 20-25 ס"מ. הדמונדיה ישריש טוב בקרקעות כבדות אך במקור (דרום אפריקה) הוא גדל בקרקעות קלות לכן אפשר לשקול הוספת טוף גרוס לחלק העליון של האדמה ולתחח זה גם ימנע את הידוק הקרקע כתוצאה מדריכה.
אם אתם תוהים לגבי עמידות בחום אז שתלתי דימונדיה בגינה במיתר לפני חצי שנה בין אבני מדרך וחלק ניכר מתו, אבל! אני מניח שזה קרה כתוצאה מעודף השקיה אך לא התייאשנו ובקרוב תהיה שם שתילה נוספת.
עדיף להזמין שתילים צעירים בכוסיות ולשתול בחורף או לקראת האביב אז ההשרשה היא בשיאה, בתערוכה בגן הבוטני מורן ואני שתלנו דימונדיה בתוך הטרסה והריצוף, לאחר שבעה ימים בלבד השתילים הספיקו להשריש קרוב לעשרים ס"מ אל תוך הטרסה.

הוא מתפשט הן מלמעלה והן מקנה שורש זוחל אך אינו אגרסיבי כלל וייחסם בסופו של דבר על ידי קו הצמחייה והסלעים, אין צורך בכל גובל בעבורו.
אפשר לשתול בשמש מלאה ועד חצי שמש, אך הוא יכול לצמוח גם בתנאי הצללה חלקית.

חשוב מאוד! (כתיבה מאוחרת), הזמן הנכון לשתול דימונדיה הוא חורף, לא אביב. דצמבר עד תחילת פברואר. ללא כן אין השרשה מספיק עמוקה בכדי להעביר למרווחי השקיה גדולים
בקרקע קלה-בינונית בשמש מלאה לאחר שנה אפשר להשקותו בקיץ פעם בשבועיים (ובשליש מכמות המים שהמדשאה צורכת), זה גם מונע הצצת חמציצים, בקרקע כבדה תוך שנתיים-שלוש ניתן להשקות פעם בשלושה-ארבעה שבועות. לקינוח הוא גם פורח מעט בצהוב!

אפשר לדרוך עליו, אולי לא לשחק כדורגל או טורניר ג'ודו אך לארח את המשפחה בסוף השבוע ולהעמיד שולחן בהחלט אפשר.
לסיכום, להתגלגל על הדשא לא חייבים מאחורי הבית, אפשר גם בפארק.

והעיקר תהיו מאושרים.