בשבת שלפני עשרה ימים טיילתי שוב עם ילדי לאזור בו התחוללה השריפה עליה כתבתי אשתקד (פה), תמיד לאחר שריפות ישנו זעזוע ציבורי ולא רק אם נשרפים ארבעים וארבעה אנשים חיים, זהו כמעט רפלקס מותנה: "חבל", "מצער", "מזעזע" וכולי הן התגובות השגורות בפי רובנו.
כתבתי כמה חודשים קודם לשריפה על לוטמים (כאן) ושם תיארתי את המנגנון המדהים של יצירת אין ספור זרעיו של לוטם שעיר החסינים לחום ומחכים בציפיה ללהט השריפה. והנה השריפה כאמור התממשה והנביטה לא איחרה לבוא, 18 חודשים אחרי שעשרות הדונמים עלו באש ריבוא רבבות של נבטי לוטמים כמהים לאור החמה, יונקים מן האדמה את המים.
האם רק בפריחת הלוטם נשתאה מן היופי? האם בנביטתם לא נתפעל? מאפר העצים לא נדמום? מן האש הבוערת לא נזדכך?
אנחנו רגילים לראות בפריט יחידני "יופי" בין אם זה פרח, נוף, שקיעה, חיוך של ילד, גבר או אישה. התודעה אוחזת את הרגע המסוים, מקטלגת אותו תוך כדי השוואה לחוויות הצרובות בה ונאנחת בחדווה "אך איזה יופי!" ולכן בלכתו של יופי זה בין אם באופן ממשי כאשר תחלוף האישה על פנינו, יקמול הפרח או תשקע השמש ובין אם תודעתנו תמשיך ללהג בשלל המחשבות הבלתי פוסקות שלה יחמץ ליבנו; רצינו לאחוז בפרח, רצינו להתחמם בשלמות השקיעה, רצינו להתכרבל לעד עם האישה היפה אך החבל חמק מאחיזתנו וצריבתו בבשר מזכירה לנו את המוות המלחך בכל פינה בזיכרוננו, עוד רגע הוא כאן ואז לא רק את האישה, את הפרח ואת השקיעה הוא יקח אלא גם זכרונותינו הענוגים. לכן תמיד נערבב בין היופי ובין הפחד מכיליונו.
אך ישנו יופי אחר, זאת היא תפיסה שאינה שעונה על מיון, על תגובה לזיכרון, על לכידת פרגמנט בודד אלא על חבירה לתהליך, שכן הפרח, השקיעה, האישה אינם אלא חלק מהתהוות בלתי פוסקת. אנחנו נותנים לעצמים שמות, אנחנו מזהים אותם כחלקים במכלול אולם איננו רואים את ההתהוות, יש פער בין הבנת האינטלקטואל שהעולם סב מסביב לשמש לבן התפיסה האינטואיטיבית המוגבלת של ההכרה, גם כאשר אנו ישובים לבטח בכורסה בביתנו עדין אנחנו נעים על אותה פיסת אדמה הקרויה "ארץ" בארבעה מסלולים במקביל במהירויות של עשרות, מאות ומיליוני קילומטרים בשעה. אך כל שאנו חשים הוא כי "השמש זורחת ושוקעת", גופנו עשוי מתנועה של אין ספור חלקיקים הנעים ללא קץ מסביב לגלעין אותה יחידה הקרויה אטום, יחד בונים מבנים שמורכבותם, תפקודם ויכולתם להיות באינטראקציה עם שאר תלכידי הסביבה הם מעבר לכל דמיון אך כל שאנו חשים הוא שבגיל ארבעים קמטים מופיעים מסביב לעיננו.
זהו התהליך אשר מכיל את היופי הנשגב, בכל תנועה, בכל תלכיד רגעי של מה שאנו מכנים בשם "חומר". לא ניתן לראות יופי זה באמצעות ההכרה החושית המוגבלת, אותה הכרה המדמה לנו "אני" עצמי נפרד מהסביבה, זה דורש התבוננות שונה לחלוטין התבוננות ללא אותו מבנה מלל המבקש לתאר את המים, את העלה, את העץ, את היער.
את העולם
פרודת המים הנמצאת בעלה נשאבה לפני שבוע מן האדמה, לפני שבועיים הומטרה מן הענן ולפני חודשיים התעבתה מעל הים. אנחנו מביטים בעץ אך העץ על עליו, בדיו, גזעו ושורשיו הוא גשושה בתנועה, קליטה ופלטה של אנרגיה וחומר לפותים זה בזה ללא הפרדה, ללא מנוחה. העץ הוא המוות של העבר והחיים של הרגע, הוא מות המחר ולידתו של העתיד, הוא מכיל אותנו, הוא מכיל את מתינו הוא יכיל את ילדינו ושארית בשרנו.
אנו קוראים לו "עץ" ולריבוא עצים אנו קוראים "יער" אך עיננו מסומאות ממילים, אינן רואות דבר.
איזה יופי , נאה כתבת,
תודה
נגה
תודה נגה
אבינדב — נפלא כתבת, ממש קלסיקה רוחנית-פואטית.
אבל אני רוצה לערער על הנחת יסוד שהקלסיקה הזו מתבססת עליה, והיא שהכול מושלם ומופלא — מלבד התודעה האנושית המפצלת, הממיינת, הנאחזת, המפרידה והמפוחדת.
גם התודעה הזו היא חלק מהעולם. היא לא נפלה עלינו מאיזה כוכב זר ואכזר או נוצרה על-ידי שטן זדוני. היא תוצר היקום האינסופי, חלק מהמהלך האבולוציוני של אותו טבע מופלא וחכם, ואינה נפרדת מהם.
חסרונותיה ובעיותיה רבים, וטוב לראותם ולרצות להתעלות מעליהם ולתקנם — גם מודעות ורצון זה הם חלק מהמכלול המופלא של הקיום.
התמונה של שלמות מופלאה שרק דבר אחד פוגם וצורם ומקלקל אותה — התודעה האנושית המוגבלת — היא עצמה מפצלת ומפרידה, ויוצרת איזה "שטן" שכולו רע ושצריך להשמידו או לפחות להשתחרר מעולו.
האם לא נכון יותר להתייחס לתודעה זו (ולעצמנו) בחמלה, באהבה, בחיבוק — כמו לילד בעייתי, שלמרות בעייתיותו הוא עדיין ילד ועדיין שלנו?
חשוב מה שכתבת. גם אם אני קוראת לרגע וממשיכה את יומי כרגיל. משהו קטן ודאי קרה לתודעתי ולליבי. תודה.
נעמה יומך הוא בחולי כרגע כך שרגיל הוא וודאי לא אבל ניחה.
עמיר נשכפל את הדיון מפייסבוק לפה גם לטובת הקוראים כנראה:
לא כתבתי שהכול מושלם ומופלא, כאילו מדובר באיזה גן עדן אוטופי, כתבתי שישנו יופי עמוק, נשגב אך ראוי לשים לב שיופי זה טומן בחובו סבל רב, התפתחות התודעה שמונעת על ידי אין ספור תהליכי שינוי פיזיולוגיים במינים השונים החל מחיידק וכלה בלווייתן הם נגזרת לסבל עצום, לא רק האדם סובל מכאב, מכך שילדיו מתים, זאת תופעה חובקת חיים ברמות שונות.
אך לגבי האדם כמייצר סבל ולא רק כחווה אותו, פה הניתוק מן התודעה הערה, החובקת, אותה הפרדה נכפית הופכת אותנו לכלים ביצירת סבל עצום ללא הכרח, אכן לא שטן זדוני הפך בני אדם לקומוניסטים מאואיסטים או סטליניסטים, לא חבר שדים מהמאדים כפה עלינו להיות שיעים או סונים, אמריקנים או איראנים, קטולים או פרוטסטנטים וגם לא יהודים. אלו בני האדם הכופים הפרדה ולא הפרדה הנכפית על בני האדם.
הם אינם כורח אבולוציוני אלא טעות בפרספקטיבה, טעות הגוזרת אין ספור טעויות, עוולות וסבל עצום.
יש להתייחס אל בני האדם כמות שהם, בני אדם
איזה יופי. אחלה פוסט. איזה וידיאו צירפת? הקישורים לא מופיעים לי.
שאלה טובה כתבתי מזמן, אסתכל