אלונים, אמנות והפרעות.

ההרצאה ביום העיון הייתה טובה, נראה כי קהל המאזינים היה בשוק ולמען האמת זאת הייתה המטרה. בימים שקדמו לה פגשתי את איניגו ווטר וסיירתי איתו ברחבי ירושלים, האבחנה שלו מדטרויט (שהיא מקרה קיצוני של קטסטרופה אורבנית, תוך ארבעים שנים מספר התושבים צנח משני מיליון ל 700 אלף איש הנטישה הפכה את העיר לסְפַר רפאים, שכונות שלמות נטושות, בניינים שלא ניתן למכור בעלות של מיציבושי מודל 97 וריקון הקופה הציבורית שכן ראשוני העוזבים היו השכבה המבוססת והבורגנית ואלו שנאלצו להישאר היו העניים) שבה האילנתה מתפרצת בעיקר במעזבות תעשייתיות ובשכונות שננטשו נכונה אולי לשם אבל מה שהוא לא הצליח לראות זה את הפלישה המאסיבית אל תוך שכונות מבוססות ואת ההבדל המהותי בין האקלים הממוזג-לח עם כמות המשקעים הגבוהה שם לבין האקלים הים-תיכוני ושחון המשקעים שפה, אקלים אשר מגדיר את קצב הצימוח של הצמחייה המקומית וגוזר עליה להתנוון תחת צילו של האילנתה.

במושב ההרצאות היו עוד כמה עניינים מעניינים ביותר, ורד לי למשל הרצתה על רחוב פין 1 בתל אביב שם זנות, סחר ורקיחת סמים הפכו לגלויים, יום-יומיים ובהספקים אדירים מסביב לשעון. גיא שטיבל הרצה על רב הגוניות שהייתה במצדה בניגוד למיתוס על הקנאות הטוטאלית של הדרים במבצר. בסופו של יום שני המקרים (סמים/אמונה) הם שדות של אילנתה או כמו שקראתי להם בהרצאה "הפרעת התודעה" באם איננו בוחנים בקפידה את הכרתנו צומחים שם גידולי פרא, חלקם שייכים למה שמכונה זהות אישית על מגוון הפרעותיה וחלקם לזהות קבוצתית/שבטית/אמונית וכו' גם היא על שלל אשליותיה הילדותיים.

מאז כבר קיבלתי פניה מחברת אדריכלי נוף שביקשו ליזום הרצאה נוספת ודיון על העניין יחד עם גורמים נוספים כגון עירייה קק"ל, החברה להגנת הטבע ועוד. אולי משהו בכל זאת זז.

באותו השבוע הייתי נוכח-נפקד ביום העיון שארגן עזרא ברנע בנושא אלונים. הספקתי לשמוע רק הרצאה וחצי שהיו מעניינות, אחת מהן של מיכאל אבישי שלימד אותי בזמנו וראייתו תמיד שופעת פרטים ובעלת הומור. עזרה העלה אותה ליו-טיוב יחד עם הרצאה נוספת שלו עצמו, ההרצאות דורשות מעט עריכה אך לבעלי הסבלנות יש בהן ערך רב. מלבדם דיבר גם ניר הר על יחסי הגומלין בין אלוני התבור לכיסי האדמה במה שמכונה "יער פארק" מתוך ההתפתחות הגאולוגית ב20 מיליון השנים האחרונות (!) מסתבר שתוואי נוף הצומח הוא דבר שמורכב לא רק מהלומת קורנס התחרות על לב השמש אלא בעל הקשר לתנועת לוחות היבשה, אידוי המים מים הטתיס הקדום ושאר פעולות כימו-פיזיקליות הנקשרות לפלנקטון הקדום. אכן עולם מופלא.

עזרא הוא בן ברית אמיץ לגינון ים-תיכוני, גישתו מאוד מעניינת ביחסו להתפתחות נוף העץ והוא רואה בגידול עצים ישרים כסרגל כמעשה בנאלי ושטחי. הצורה בה משתלות ואחר כך אנשים פרטיים כמו גם שטחים ציבוריים ופארקים מגדלים עצים כמו "סנדות" מעקרת מן האורגניזם המרשרש בעל אורך החיים של תרבויות שלמות את סוד חיינו. מובן שיש עצים שיש להם נטייה פנימית לגידול ישר כסרגל אך בפרספקטיבה ים-תיכונית זהו דבר נדיר ביותר, רובם גדלים כעצים רב-גזעיים ומפותלים בכיוונים שונים. עוצמת הרוח, כיוונה, הצללות שונות מעצים סמוכים או מתלול, אלו גורמים בתהליך איטי לעץ להתפתח ליצירה מפוסלת של ממש, אלונים, אלות, חרוב, קטלב, עוזרר, לכולם מראה פיסולי חד פעמי ולא קרש מפס יצור.

ולטר בנימין במסה שלו "יצירות האמנות בעידן השיעתוק הטכני" השפיע רבות על ראיית האמנות ממעשה יחידני בעל משקל סגולי חד פעמי עם הילה כמעט מיסטית אל עבר יחס חדש של צפייה באמנות "ללא מקור" (קרי הדפס, קולנוע ועוד) המכניס את הצופה אל השדה החברתי-פוליטי. אין לי יחסי אהבה גדולים עם רעיונותיו של בנימין אבל שיעתוק (שהוא מעשה הייחור בהיבט הגנני) עצים וגידולם במאות, אלפים ורבבות במבנה אחיד הם ראי לתרבות הזאת אשר לעיתים מגיחה גם בתחום האסתטי הנקשר לפוליטי בהיבט הגנני (יצירת שדרה או כיכר פוליטית).

כמובן שמאז ולטר בנימין זרמו מים רבים וגרהרד ריכטר, אביגדור אריכא וישראל הירשברג הוכיחו דבר או שניים על אמנות כבדת משקל שעדיין חיה ונושמת. זאת מבלי להתייחס לכל שאר המגמות שעדיין דבקות בחומר. וזאת מבלי להתייחס כלל ליחסו הכה מוגבל להשתרשות החמדנות אשר הופכת את אותה יצירה "חד פעמית" למימוש של תשוקה לביטחון וכוח הלכה למעשה. אמנות כאוטוסוגסטיה דתית.

חשיבותו של עזרא היא רבה משום שהוא אינו "רק" גנן אלא שתלן. בגישתו הוא מחזיר לעץ הוויה של מקצב פנימי עם זיקה ליחסי הגומלין הכבירים המקיפים אותו, משתלתו היא ערב רב של אלונים אשר עיצובם הוא על מתח מתמיד בין הטבע ליד התרבות המזמרת אותם. באמת תאווה לעיניים.

לאלו שעומדים לבוא בטענות על הצורך ביצירת שלד גבוה לצורך שתילה בסמוך לכבישים זאת אכן טענה בעלת משקל אך גם היא אינה הכרחית, אלון ארוך עוקצים לא חייב להיבנות על גזע ישר גם אם גיזומו יחל בגובה 2.5 או אף 3 מטרים. זאת תרבות חסרת סבלנות והאזנה ששואפת ליישר את כל מה שבא תחת מכבשה, תשומת לב יכולה לייצר רב גוניות אין סופית יחד עם פרקטיקה ודיוק.

לסיום קצת מוסיקה ומילים. מתוך ההופעה של אנסמבל נעם עם מירה עווד ואנוכי:

עד כאן.