השבוע לרגל חופשת החנוכה של הילדים נסענו למדבר, כבר למעלה מעשר שנים שאנו עושים זאת בהרכבים משפחתיים/חבריים שונים. בדרך כלל לשפכי נחלים בערבה, מקימים מחנה, מביאים מהבית עצים למדורה (עצים הם משאב יקר ערך מבחינה אקולוגית במקומות צחיחים) ויושבים יומיים-שלושה. בלי מחשבים, טלוויזיות, צוותי בידור ומסעדות. סירים על האש ומה שהילדים מכנים "תבשיל מדבר" – מה שיוצא אני מרוצה.
למקומות צחיחים יש השפעה שונה מאשר הסביבה הנוחה לקיום שרובנו חיים בה, אני חושב שהם מותחים לקצה את המתח העמוק והמודחק שבין הקיום והמאמץ לשמר אותו, מחד גיסא יש לבני האדם את היכולת להתפעל ממה שאנו מכנים בשם "יופי" בן אם נבחין בו בשקיעה ובזריחה, בהרים ובגאיות, באורות מיליארדי השמשות, במעוף הפרפר או בעין החתול. אך מאידך גיסא יש לנו את הפריבילגיה להתבונן ביופי זה מבלי שנצטרך לנוס מפני זאבים, מבלי שנצטרך לקושש עצים למדורה שתשמור על חום התינוקות, מבלי שנאלץ לחיות בתחושת רעב מתמדת בחיפוש אחר מזון שאין כל ביטחון שיימצא.
לרדת למדבר ו"להרגיש" או "להתחבר" אל הטבע ולהתפעל מיופיו מכיל מידה רבה של הכחשה ואף צביעות. אנחנו מגלגלים וצוברים אנרגיה במשך אלפי שנים: טרסות שמאפשרות חקלאות, בנית בתים, ידע כביר אודות תזונה, מרפא ורעילות של צמחיה, קריאה וכתיבה, ידע שהתפתח אל הנדסה מורכבת, שהלך ונצבר והתעצם בעולם כולו. שאפשר לכבוש את הטבע, לרתום אותו ולשלוט בו לצרכינו תוך כדי פעולות ברוטליות מזוויעות כלפיו וכלפי עצמנו.
קל מאוד להתבונן על בטן מלאה באוסף האבנים המדהים של חלוקי הצור המעורבים בגיר ושוזרים חום באפור בטווח טונים שאינו נגמר, במתי מעט הצמחים אשר מצליחים לשרוד חורף כמעט נטול גשמים וקיץ של חום מצמית.
יש נתק בלתי נתפס בין התשתית האורגנית המקיימת את ההכרה האנושית, לבין ההשתקפות מצידה הפנימי של הרשתית וקידודה במוח. בין האין סוף שנע ללא לאות לבין קיבועו במהלך תפיסת זמן החוויה. זאת אותה תשתית שעוברת כחוט השני בין כל בעל תודעה, פשוטה כמורכבת וצמאה מתוך דחף נטול שליטה להמשך. דחף שהופך ברבות הימים בריבוא רבבות של שכפול והשתנות לאספקלריה מהממת, לגיוון ללא קץ בהתפתחות האלוהות.
אתה מתכוון שמראה היופי המדברי מצליח להשתלב בתחושה של קשיי ההישרדות בתוכו וההכרח לשעבד אותו עבורה? ושהם משתלבים לחוויה אחת. יפה.
[מעניין אם דורות שחיו שקועים במאבקי הטבע, בתוכו, – חוו את יכולת ה'ניתוק' למבט אסתטי מתפעם כזה – או רק תולדה מאוחרת של ההפשטה שלנו בצורת החיים ואז בתפיסה. (מה שמזכיר את ציורי מערות לאסקו וכדו , עד כמה עתיקה ה'תפיסה המתפעלת' הנ"ל. ואולי החיים הפרהיסטוריים האליליים נבעו בעומק מגישת חיים שמצרפת-מאחדת את הצדדים וחווה הכל מתוך עולם מיתי-כולל-מפעים הלוחם בנו /איתנו ואנחנו אתו. ובעצם אדם מודרני פירושו חלוקת הקיום המיתי לתועלתנות טכנית ואומנות 'שלווה' מופשטת. וכו {מצלצל היידגרייני}) נושא מעניין.]
חמוד רעיון הטיול, והתמונה.
עדכנתי את התיקון אלישיב.
אני לא חושב שההכרה האנושית עברה שינוי משמעותי בעשרות אלפי השנים האחרונות, רק התנאים הסביבתיים השתנו.
נהנתי לקרוא, אך לא מסכימה עם עניין ההכחשה והצביעות. אני נהנית מיופיו על אף שברור לי שהוא אינו נעים ואינו נוח, אפילו אכזרי, והחיים שם יהיו בלתי נסבלים. ודווקא בגלל זה אני אוהבת אותו יותר: כי הוא איננו מאפשר לאדם להשתלט עליו בקלות. והוא כן דורש מהאדם חיים מינימליסטים ביותר על מנת לשרוד, ובתוך תוכו של ליבי אני מקווה שכולנו נאלץ, או יותר נכון יהיה לומר, נזכה לחיות כך. אני אוהבת להגיע למדבר ולהווכח עד כמה הוא חזק ולא מאפשר לבני האדם לשנות אותו (כמעט…). דרך אגב, מסיבה זו אני גם אוהבת ביגונוויליה….
שבת שלום לכולם
ובנוגע למילה "להתחבר", אף פעם לא הבנתי אותה עד הסוף, כנראה. ובטח שלא ברור לי מה פירוש "להתחבר למדבר". בגלל זה לא אוכל לדעת אם אי פעם הצלחתי "להתחבר". האם להרגיש שקט פנימי (כמו השקט שבמדבר) – ממש לא. אצלי הוא בעיקר מגביר את המתח הזה שאתה מדבר עליו. ובכלל, מעצים רגשות, מחדד מחשבות ועוד. לרגעים הוא מאפשר את תחושת הבדידות שכל כך חשובה להתפתחות שלנו. ולפעמים, אחרי שחווים רגשות חזקים יש מן שקט נעים… אבל זה לא קורה הרבה ולא קורה באופן צפוי. אבל בכל אופן, קשה להשיג את כל זה בכמה ימים ובמיוחד כשנוסעים עם חברים, מדברים הרבה, אוכלים הרבה ושותים הרבה…. ומתעסקים עם המון ציוד שהבאנו מהביית. מעניין אותי לשמוע איך נראות החופשות שלכם במדבר?
שלום ליאת, התייחסת לדברים רבים ואנסה לענות.
ראשית אני חושב שאנושות היום עם כליה הטכנולוגיים לא מתקשה להתמודד עם המדבר. לאס וגאס , אבו דאבי, ריאד ועוד ערים רבות ועצומות שוכנות בלב המדבר.
הייתי נזהר עם משאלות לב לגבי הרצון לחיות חיים "מינימליסטים", זה לא שאני בעד לחיות ללא חשבון אלא שהמילה מינימליזם יכולה לנוע על מנעד רחב. באפריקה יש מיליונים שרעבים, חיים ללא חשמל ומים נקיים. יש גם בישראל בדרום אלפים שחיים בפחונים ובתנאים קשים ביותר עם קור מקפיא בחורף וחום קשה מנשוא בקיץ.
המדבר אכן מגביר את המתח שכן באין גירויים חיצוניים ההכרה ערה יותר לרחש הכפייתי שמפעפע בה ללא הפסק. אני לא חושב שיש "להשיג" משהו דמוי שקט, ואינני חושב שזה קשור לשקט מגירויים חיצוניים. אני מאמין קטן מאוד בבידוד, ניתוק ומנזרים. תודעה דוממת אינה דבר מה שההכרה משיגה ואינה פועל יוצא להתנזרות, היא יכולה להימצא במדבר כמו בחורש, בבית כמו בתחנת האוטובוס.
החופשות שלנו נראות כמו חופשות עם חמישה ילדים. התעסקות אין סופית בסירים ומחבתות, חיתולים וצרחות,, קפה על האש, טיולים, פרחים, אבנים וחיות אחרות.