שכחתי לציין שזהו הפוסט המאה ושניים! היינו אמורים לחגוג אבל ניחא.
היו לי עוד מספר הערות שלא הספקתי להכניס לפוסט הקודם על תפיסת הגינון שלי. ראשית על אותו היחס שבין המקומי לגר, או בין גינון ים תיכוני ובין גינון ארץ ישראלי. על אף שהמילה גינה ארץ ישראלית קורצת לרבים היא דווקא הגדרה רחבה מאוד מבחינה שפתית שכן הצומח בבר המקומי כולל כמה אזורי אקלים ומלבד אקלים ים תיכוני שתוחם יפה את השפה. בישראל ישנם אזורי אקלים משולבים בתנאי מים שונים שילוב זה "מזמין" חברות צמחים שונות. אלו נקראים אזורים פיטוגאוגרפים: העיקרים הם סהרו ערבי,וכן אירנו טורני (למשל "פרובסקיה בלו ספייר" היא הכלאה שבמקור מגיעה מאפגניסטן שם ישנם אזורים נרחבים כאלו) שניהם יובשניים ומבחינה שפתית (תכף ארחיב) הם בעלי דמיון רב לים-תיכוני, (אזוביון מדברי שצילמתי בערבה בפוסט על המדבר נכלל בסהרו-ערבי). אך ישנו האזור הפיטוגאוגרפי סודני המאפשר חדירה של צמחיה טרופית וסובטרופית וזה כבר סיפור אחר לגמרי מבחינה שפתית למרות שגם בה אני עושה שימוש (ליפיה זוחלת). צמחי מים וגדה רבים בישראל באים מ"רקע" טרופי שכזה. (שלא לדבר על אזרוח צמחים כרימון מצוי ועוד רבים וגבולות ההגדרה "ישראל" שבין יהושע בן נון לזהבה גלאון)
מי שקורא את הבלוג לאורך זמן יודע שאני מתייחס לגינון כאל שפה. אני חוזר להגדרות שניסחתי לפני שנתיים לצורך העניין ומעט ארחיב עליהן:
אבן שושן מגדיר שפה כך: "לשון, אוצר המילים שאדם משתמש בהם להבעת צרכיו".
זאת הגדרה ממצה אך לטעמי תחומה מידי, ניסיתי להגדיר זאת אחרת וזה מה שיצא:
"יכולתו של האדם לרכוש ולהשתמש במערכות מורכבות של קידוד וארגון מידע בעל משמעויות רב שכבתיות וליצור תקשורת בעלת חוקים ברורים מחד גיסא ודינמית ופתוחה מאידך"
הגדרה זאת מאפשרת לראות ביצירה התרבותית בין אם היא בתחומי הקולינריה, המוזיקה, הספרות, האמנות, הארכיטקטורה וכולי כפועל יוצא לתקשורת, להקשר והיקשים תחומים בחוקיות ולא לגחמות אקראיות (על אף שגם לאקראיות יש משקל בתוך השיח). על כן השימוש בצמחיה אצלי תמיד יהיה מתוך הקשר. ראשית של המקומי הנתון ללחצים האקלימיים כגון יובש ארוך ומשקעים מתונים בחורף קצר וכולי. אני תמיד מנסה להצביע על הקשר הוויזואלי שלחצים אלו מקנים לאופי העלים במיוחד אלו העוברים את העונה היבשה (בניגוד לעשבוניים רב שנתיים כמרוות ירושלים או דודא רפואי שמשירים את עליהם בקיץ) לגודל הפרחים וכן הלאה. למרות שהמקומי הוא עשיר ניתן להעשיר אותו עוד רבות, הן בצמחים טבעיים לחלוטין ממקורות שונים בעולם שם האקלים הכתיב את אותה השפה (קליפורניה, דרום אפריקה צ'ילה ועוד) והן בהכלאות מעשי ידי אדם (מרוות, לוטמים, ורדים ועוד).
אם כן הDNA הוא שפה, יש לו חוקיות, סדר, תקשורת, הוא גמיש וניתן לשינויים; לעתים מתונים ולעתים חריפים. חריגות חריפות יכולות להביא לסיום התקשורת (בעלי חיים שנולדים ללא אברים חיוניים, עם שני ראשים וכדומה) אך בצוק העתים הם יכולים להוות יתרון ולהפוך את הקערה על פיה (שינוי אקלימי חריף, התאמה לוירוס או טורף חדש) לקידוד הוויזואלי יש משמעות תרבותית שחורגת מן הצורך הפנימי להמשך החיים. ליער טרופי יש נראות שמוכתבת מן הפונקציה, משטח הפנים של העלה אשר אינו זקוק להגנה מאיבוד מים ועל כן הוא חלק ועצום בגודלו. זהו כאמור קידוד שאין לו כל קשר לרשתית האנושית ולפענוח האותות החשמליים בהכרתנו. אך לחוקיות הזאת יש השפעה עמוקה גם על מוחנו ולשפות השונות שיצרנו תחת מכבש הלחצים האקלימיים ובעקבותיהם התרבותיים. נראות שהופכת בניין רב קומות מפלדה וזכוכית לדבר מה שונה לחלוטין מאוהל במדבר או מאיגלו בקוטב. אנחנו מטמיעים את אותה נראות בשיח, ביצירה, בפיתוח החברה שלנו. בדרך כלל הטמעה זאת אינה מודעת, אנחנו קוראים לכך מסורת.
אקח שוב את דוגמת המוזיקה אך מתוך היבט מעט שונה: האלתור. שני מבנים מקודדים בשפות שונות שניהם באים מתוך שיח של אלתור אך כל אחד נטוע עמוק בשורשים תרבותיים שונים, קית' ג'ארט מרקע של מוסיקה קלאסית – מערבית וג'ז וחוסין אליזדה ממוזיקה קלאסית פרסית. אני לא טוען שלא ניתן לשלב ולהטמיע את השפות, יש גם מלחינים שעושים זאת בגאוניות רבה אולם איש לא יעלה על דעתו להרכיב אזניות כאשר בצד ימין ישמע את ג'ארט ובצד שמאל ישמע את אליזדה. זאת תהיה קקופוניה מוחלטת. ויחד עם זאת השימוש בחומרים הקבועים, המוגדרים היטב בפרקטיקום של המסורות מאפשר יצירה חדשה ונועזת גם מתוך לכידות השפה המובנית.
מכאן אני גוזר גזרה דומה לתחום הגינון, כל יצירה באה מתוך רקע מסוים, היא לא נוצרה יש מאין כרעם ביום בהיר ונגעתי בעבר בכמה פוסטים בתחומים אלו (טופיארי/בונסאי/גינון צרפתי ועוד)
הגינות שלי אינן טבעיות הקשר בינן ובין המושג "טבע" קלוש ביותר גם אם אני עושה שימוש רב בצמחים שמקורם בטבע ולא במניפולציות של הנדסה גנטית או הכלאות מעשי ידי אדם. בואו לא נתבלבל לרגע המושג גינה והמושג טבעי כמעט ומנוגדים זה לזה. עם קירות וגג אטום, תנור דולק וזגוגיות בחלון אנחנו יכולים ליהנות מהגשם שמרווה לנו את האדמה. אנחנו רחוקים מהטבע כבר למעלה מעשרת אלפים שנים עת החיטה בייתה אותנו וטוב שכך. לאדם היום אין כל מושג מה הוא טבע, וזאת על אף שהוא מאמין כי יש להלחם ולהגן עליו. אם היה עליו לשהות בו דרך קבע ללא הגנת התרבות הרי שלא היה שורד בו ומגיע אף למחצית שנות החיים של אבותיו. הטבע הוא רעיון, כמו יהדות או אסלאם, כמו מדינה או אידאולוגיה. זהו רעיון תחום בתוך החלל שבגולגולתנו אך הממשות שלו יכולה לייצר רק אימה צרופה.
בדיוק לאחר שכתבתי על המדבר בחנוכה התחלתי לקרוא ספר נפלא של רפיק שאמי בשם "מספר הלילה" הוא כותב שם כך:
"המדבר ידידי, יפה בעיני מי שמבקר בו. בעיני אנשים שחיים במדבר רק כמה ימים או שבועות או חודשים, הוא מקסים, אך החיים בו קשים למי שחי שם דרך קבע. בחום הלוהט של היום ובקור המקפיא של הלילה אינך יכול להפיק ממנו שום דבר יפה."
אז מה הן הגינות שלי? אני חושב שהייתי מעדיף להגדיר אותן כאלתור קומפוזיציות מתוך הקשבה למקומי והתבוננות מעבר לו. בעבר הרחוק נהגתי לבלות הרבה בחלל הרואה של ג'יימס טורל. אין לי חיבה יתרה למרבית יצירותיו אבל את זאת מאוד אהבתי, יחסים מדויקים בין הארכיטקטורה לבין הסביבה בה נוצר ובין השמיים הניבטים מעל.
בגינות פרטיות האילוצים בשל הרצונות של המזמינים בדרך כלל מכתיבים אופי שניתן להגדירו כאינוס היצירה. "נדנדות לילדים", "בוסתן עם תריסר עצי פרי", "מנגל", "ארגז חול", "מדשאה", "פינת עישון/שולחן קפה/גזיבו", "חלקת קקטוסים", "חממה" ועוד ועוד כאילו לא ב200 מ"ר מדובר אלא בעשרה דונם. אני חושב שאם היה הדבר תלוי אך ורק בי התכנון היה מתמצה במרכוז החלל למעין נקודת מגוז פנימית אשר מאפשרת להכרה לדמום בזמן שהעין חווה שכרון של תנועה. זהו אלתור בצומח מתוך דיסקורס מובנה. אין כאן כל "סיפור", לא "נרטיב", "דימוי" או "ייצוג". זאת לטעמי היא "גינה": לא אסופה של "צמחים יפים" ולא "טבע" אלא חלל ארכיטקטוני חי ונושם בו הפרודות מחלחלות בין האדמה, הרוח והמים. אני בונה חלל שהוא גם חומר, נגטיבי ופוזיטיבי כאחד והחומר הזה נע וגדל, צומח, פורח וקמל.