שקד מצוי (על חורבן ויופי)

לפני קרוב לשנתיים הזכרתי (זוטות ו') את המקור לפריחת השקד ולכך שבניגוד לדעה הרווחת הוא אינו מקומי. אך בניגוד לרימון שמקורו ידוע (אפגניסטאן/איראן) מקור השקד מעורפל והטענות לאזורי הצימוח המקוריים נעים מסין ועד למזרח התיכון. חזרתי לחשוב על כך בשבוע שעבר בעת שאוליביה הנזיר מאבו גוש הראה לי הרכבות של מספר מינים ורדניים כגון אפרסקים, תפוחים ואף זן שזיף מיוחד שאין בישראל. חלקם בני עשרים שנים. כל המינים מורכבים על כנה של שקד מצוי ולראות זאת היה מרגש מאוד. את ההסבר שהצעתי באותו הפוסט לפריחת השקד נתן לי חברי יפתח ברקת. בזמנו זה נשמע לי הגיוני למרות שעד אז לא נתקלתי בהסבר זה (היום כבר הוא מופיע במקורות אינטרנטיים רבים). ולראות ממש כיצד התהליך הזה מתרחש לנגד עיני הילך עלי איימים.

אנחנו רגילים להתרגש כל שנה סביב ט"ו בשבט מבלי להכיל בליבנו את המשמעות ליופי המרהיב של פריחת אין ספור עצי השקד. למשל באתר צמח השדה כתוב: "שרידים של כרמי שקדים נטושים מצויים בהר." שזה סוג של רדוקציה וכיווץ היסטורי עד כדי ביטול. מה זה "שרידים נטושים"? יש לפריחה הזאת משמעות פוליטית והיא משתרעת הרבה מעבר להיבט הפוליטי הצר של יחסי ישראל – פלסטין ויהדות אל מול איסלאם. המעשה התרבותי המרהיב של הרכבת פירות על כנת השקד הוא מעשה של חסד, של הבנה אינטואיטיבית אודות המורכבות הבוטנית והטווח האין סופי בכושר ההמצאה האנושי. רצונו לשלוט ולחדש בסדרי בראשית. אך פריצת חזירי השקד עת שהאדם חדל לטפל בעץ המורכב והזרעתו והפצתו אינו רק עניין ליד הגורל. זאת עדות לחורבן שהאדם מביא. אלו הם כפרים שננטשו בשל מלחמות, זאת היא להט החרב המתהפכת, המשסעת את קרבי הגברים המובילה לאונס הנשים ומותירה את הנותרים לחיי נוודות ורעב. זאת טרגדיה בת אלפי שנים בהן האנושות מנסה בצעדים ראשוניים לגדול ולהתפתח ובכל פעם סופגת מכה אחר מכה. אנו עומדים פעורי פה אל מול הנוף אך מתעלמים מהטרגדיה המובנית ביופי הזה ובסבל הכרוך בו בקשר גורדי.

יש לזכור שמעשה ההרכבה עבר תמורה כאשר הטכניקה עברה התאמה אל תחום הנוי, הניחוש שלי הוא שהדבר נעשה במיני ורדים במאה ה19 אך אין לי כל סימוכין לכך. בתמונה למטה ורד "דנטי בס" ("Dainty Bess"), הרכבה של כלאי תה!

אוליביה רואה בהרכבות תחום סימבולי בשל האמונה היוקדת שלו בדבר אחרית הימים ומימושה בדיאלוג בין דתי וזה מעניין ששנינו מתרגשים מעצם המעשה מזוויות כה שונות של ראיה.

למי שמתעקש על שקד בגינתו (לא "שקדיה" כי אם שקד) רצוי להזכיר שזהו עץ קצר חיים ובעל נטיה מוכחת (כעצים וורדניים רבים) להיתקף על ידי עוברי אורח נברנים כמו קפנודיס וסס נמר. כמובן לאלו שמתעקשים ניתן להשתמש ברעלים (קונפידור על תחליפיו הגנריים) אך צריך לקחת בחשבון שחוסר תשומת לב של מספר שבועות יכול להיות קריטי ושנים של צימוח ירדו לטמיון. עץ שגדל עשר-עשרים ואף יותר שנים ומת בשל נבירת דרנים בגזעו יגרום לשברון לב והתחלה חדשה שכמובן תתארך יותר בשל אדמה רוויית שורשים שתקשה על צימוח חדש מהיר.

בגן המנזר התכנון מתקדם ובשבוע הבא כבר יתחיל שלב ההשקיה. למי שירצה להתרשם משיטת ההשקיה והתכנון ניתן לבוא ולראות בזמני הפתיחה הרגילים של המנזר אני אהיה שם לסרוגין וניתן לתפוס אותי בווטסאפ.
לא מעט שקדים יעלמו לצורך הגן. בדיוק כמו בכפרים בעבר
הם מזריעים עצמם ובטווח הרחוק מצלים ולכן האקט התרבותי של ניקיון וסדר על מנת לאפשר צימוח של דבר מאכל ושל תרבות מצריך אותנו גם להחלטות של גדיעה וביעור.

הזמן חולף מהר והמלאכה מרובה, מלבד הצטברות הפרויקטים חזרה אלי אדריכלית הנוף העלומה שנתגלתה כטל לוטן והכניסה אותי לייעץ לפרויקט עצום שאפתני ומדהים של פארק גדול מידות בהוד השרון. לא הצלחתי להירגע לאחר שראיתי את השלב הנוכחי והתכניות העתידיות. זהו פארק של עשרות דונם שנבנה על ציר זרימה של נחל מי קולחין (כן כן) ברמת ליטוש גבוה ובמרכזו אגם רחב כחלק משלבי טיהור המים. לאחר סיור בשטח בהנחייתה הייתי צריך יומיים לרדת מהאקסטזה שדבקה בי. השתילה לאורך ציר הנחל נעשתה בהתאם לצמחיה המקורית שזרמה על גדות הירקון ואמנם כרגע יש שם גושים מונוליטים של מינים אך כבר ניתן לראות ערבוב ונביטה עצמאית. בתנאי חום והרטבה כגון אלו בתוך שנים ספורות יהיה שם סבך שיחקה היטב את מראה בית הגידול הטבעי. הדבר הקשה יותר יהיה להשיג שליטה על צמיחת קנה מצוי שיכול בתנאים אלו בקלות לרמוס כמעט כל מתחרה. התפקיד אותו אני ממלא שם הוא יעוץ לצמחיה שתשתל בטווח היבש יותר בין הנחל לאגם וכן באזורים שונים מסביב. היות ועיריית הוד השרון אינה בקנה המידה של תל אביב התחזוקה העתידית תקבע במידה רבה את יכולתה להשקיע כבר היום בפרויקט השימוש בצמחייה עמידה ליובש בתחזוקה מועטה באזורים נרחבים יכולה לתת מענה לדבר. הדגש יהיה כמובן על צמחיה ים תיכונית וחלקה מקומית לחלוטין. אך אנחנו בדיונים כיצד ניתן לבצע תכנון וביצוע בקנה מידה גדול של סגנון שתילה שאינו גושי/מונוליטי אלא ערבוב על פי מידות והתאמה. לא פשוט אבל אנחנו אופטימים.

המקום כרגע עדיין סגור למבקרים אך גם בשיטוט חיצוני ניתן לראות אין ספור מיני ציפורים שכבר נמשכות למקווה המים הגדול. תכנון תוואי האגם והנחל מרהיב ויש כבר גשרים נפלאים, פרגולות נהדרות שמשמשות להצללה והסתרת האנשים מהציפורים יחד עם חרכי צפייה. אני לא התרשמתי כבר הרבה זמן מפרויקט בקנה מידה כזה.

לאחר הרשומה עם הביקורת על שתילת ויסטריה סינית קיבלתי תגובות רבות בהן ביקרו את ביקורתי. אני חוזר ומדגיש שתפיסתי את הגן ותכנון הצמחיה בו רואה במעשה התיחום, הגיזום ותחזוקת האינוס של הצמחיה כמעשה בעל השלכות שהן מעבר לפרקסיס. כלומר בהנחה שאם אדם רוצה להעביד עצמו עד כלות (או בעל מקצוע לצורך העניין כי כסף קונה הכל) הרי שלא רק ההשקעה האנרגטית/פיננסית היא זאת שמפריעה לי אלא ההשלכה האסתטית שלה. גינה ש"מזיעה" מעבודה ודורשת אילוף וריסון מתמיד אינה שונה מיצירת אמנות שהפכה את החלק הטכני העמלני למרכזי בה. להתרשם מעמלנות היא חוכמה קטנה מאוד. תמיד חשבתי שהפייטה של מיכלאנג'לו היא אחת מעבודותיו החלשות ביותר הוא היה בן עשרים וארבע כאשר פיסל אותה. לא רק שמדובר בקיטש מונומנטלי סוחט דמעות אלא שהליטוש המלאה של השיש הפך את הפסל לגודש בוּלמי של תסמונת ocd. לקח למיכלאנג'לו שנים רבות להבין שאת מעשי הלהטטנות הללו ניתן להמיר במשקל סגולי של אוסמיום מבלי לנסות להרשים את הקהל במופעי פירוטכניקה אלא בחתירה למהות של המופשט ולא הקונקרטי המונע מן האישי. הנה שתי דוגמאות:

תפסיקו לאלף את הגינות שלכם.