ורדים, גינה ים תיכונית וכרוניקה של חוסר וודאות.

משפחתנו נוהגת להיפגש לעיתים קרובות בגן הורדים בירושלים, זהו גן ותיק מאוד עם שפע של אפשרויות לבחון עמידות והתנהגות צמחים לאורך שנים ואני נוהג לשוטט בו מעט למצוא דברים מעניינים. חשוב לציין שהגן סובל שנים רבות מתקצוב שאינו מספיק ביחס לגודלו וזה דווקא תנאי מעניין מבחינתי משום שהוא מעמיד את הצמחים במבחן חוסן. אני מודה שאין לי חיבה יתרה לסגנון השתילה שלושת רבעי הפורמלי שלו ומעניינים אותי הפרטים יותר מן התוצאה הכללית. יש שם לדוגמה שלושה עצי קטלב משונן יפיפיים, אלון שעם מרשים, סנטולינות מאריכות שנים ואזוביון אלרדי כביר ממדים. כפי שכתבתי בעבר כי ורדים הם נושא מורכב; איני פוסל אותם על הסף כלל למרות שאנשים רבים שנושקים לטעמי רואים בהם כקטגוריה מתיפייפת ופסולה. יש כמובן את הנטייה השניה שרואה בקרייזלר אימפריאל איזו פסגה אולימפית של תרבות הגינון.

חשבתי על כך הרבה בשבועות האחרונים לאחר שביתי בת הארבע הסבה את תשומת ליבי לורד ג'סט ג'וי בקרבת ביתנו ובאותו היום הבחנתי במגן דויד המפלצתי שנתלה מגשר המיתרים בכניסה לירושלים. יש חוט שני (או תיל) העובר דרך שני מאפייני התרבויות הללו. זאת אסתטיקה בולמית. לאוּמַנוּת עושה בה שימוש תדיר אך המקור דומה: לא שכרון ריח אלא שכרון כוח: דגלי ענק, פסלי ענק, ככרות ענק, ורדי ענק. זה הגשמתו בחומר של האלטר אגו כקולקטיב אידיאולוגי.

המניפולציה החריפה ומתיחת הפנים הקיצונית למיני הוורדים הללו יצרה גם אצלי דחייה לאבטיפוס של הגינון הפורמלי ובפרט למינים הללו (כלאי-תה) אך אני חושב שראוי להסב את תשומת הלב לפן הטבעי-מקומי של הורד ולהדים שלו שנוצרו בתהליך ההכלאות והבררות לאורך השנים. כתבתי כבר פעמים רבות על ורד ננה מולטיפלורה 'שיר', על ורד 'קוקטייל' והנה ביום שישי שוב ראיתי את פריחתו המרהיבה של רד מיידלנד (Red Meidiland). אני חושב שזהו אחד הזנים החזקים שישנם בגן, אני מבחין בו כבר למעלה מעשר שנים. אז הפעם שלחתי הודעה לקרן צור בתקווה שיש אותו במלאי, אולי אספיק להכניסו לגן המנזר. זהו מין שרוע למחצה עם אופי "שיחי" כלומר ללא "רגליים" חשופות. הוא מגיע לגובה של 70-100 ס"מ ורוחב של 100-130 ס"מ עם מראה כריתי (אני חובב שיחי כרית) כאשר שותלים אותו במרחק מתאים לצמחים סמוכים כך שלא יתחברו במרכז השיח אלא רק בשוליו. פורח בגלים מן האביב עד הסתיו. הפרח עצמו אינו גדול ביחס לוורדים – 4-5 ס"מ. ריק כוורדים מקומיים. הנה שתי תמונות משם:

שני ורדים נוספים שעשיתי בהם שימוש בפעם הראשונה הם 'דורתי פרקינס' (dorothy perkins) בתור מטפס עצבני על פרגולה בגובה ארבעה מטרים, הוא צומח בקצב שלא היה מבייש במבוק והוא אולי הפרט היחיד בכל גינותיי שדורש גיזום מתמיד על מנת לכוונו אל הפרגולה. אני מקווה שעם התעבות גזעיו המרכזיים הוא יצמיח פחות ענפים חדשים והתחזוקה תרד. הפרחים קטנים מאוד ביחס לוורדים 2-3 ס"מ קוטר בלבד עם מספר עלי כותרת בינוני של קרוב לעשרה. זהו ורד משוטט (Rambling) כלומר צורת צימוחו אינה לגובה כלל אלא דווקא אופקית, שרביטים ארוכים של מטרים על גבי מטרים זוחלים ומכסים את כל שנקרא בדרכם ולכן לצורך שימוש בו כמטפס הוא דורש הדליה באמצעות קשירה.

הורד השני לא תאמינו הוא מקבוצת כלאי התה! ולא יכולתי להתאפק כשנתקלתי בו על אף הסקציה המזעזעת בו הוא נמצא, צילמתי אותו בפוסט הקודם אבל למה לא להציגו שוב? הזן נקרא דנטי בס ("Dainty Bess") ואני עדיין חוכך בדעתי כיצד לעשות בו שימוש, יש משהו משונה בפורמט שתילת הוורדים שהתפתח בעשרות ומאות השנים האחרונות. ראייתם כסקציה נפרדת הוליכה מתכננים וגננים לשתול אותם בקבוצות, אפשר לראות זאת כמעט בכל מקום בו נמצא אותם. במספר פרטים מאותו המין או בערבוב של כמה מינים אך תמיד באיזו "פינה", בקטגוריה מובדלת. אין זה משנה אם נראה זאת בגינון ציבורי או פרטי הוורדים תופסים מקום נפרד כאילו מדובר בחבורת אריסטוקרטים שלא יאה להם להתערבב עם ההמון. לכן כאשר אני ניצב מול ורד ששיך באופן המובהק ביותר לאותה אריסטוקרטיה אני חושב כיצד לשבור את הדפוס הזה וזה אתגר לא פשוט שכן גם מבחינת המראה השיחי באופי עלוותו ובצורתו הוא אכן במובהק ניצב בניגוד למראה הכללי של הצמחיה ואין לי שום רצון למצוא לו את אותו "מטר" מתוחם בו אאבק להגיע לתפוח ההרכבה שלו בחורף. לכן אני חושב שאם הוא ישולב בתוך שיחיה מגוונת בגובה 60-90 ס"מ כאשר הוא עולה למשל מתוך שוליו של קריופטריס קיו בלו הנושר בחורף אז תפוח ההרכבה שלו בכל זאת יקבל את מנת השמש הנדרשת על מנת להצמיח ענפי מים חדשים. בקיצור זה לא פשוט. תוצאות ודיווחים בהמשך.

בשבוע שעבר עברתי ברחוב קיבוץ גלויות בירושלים ושוב נתקלתי בפריחתו המדהימה של ורד צידוני. גם הוא כמו ורד הכלב (תמונה אחרי) גדל בר בארץ אך הוא קשור בטבורו למקווי מים כמעיינות ונחלים ולמרות זאת תראו איזה חן ועדינות נובעים ממנו:

ולסיום מתחת למרפסת הבית שבו גרה סבתי בשנות חייה האחרונות צומח כבר שנים רבות ורד ללא גיזום, ללא כל תחזוקה וגם ללא מים. הפרחים קטנטנים (2-3 ס"מ) ושובי לב: