בתי קברות צבאיים. בין אינדובידואליזם לקונפרמיזם.

גילו נאות: אחי יונתן נהרג בשנת 2000 בעת אימון צבאי.

כבר כתבתי פעם על בתי קברות (פה) לפני מספר חודשים הייתי באזכרה בבית קברות צבאי. את אחד השינויים הדרמטיים בתרבות העכשווית ניתן למצוא בתוך הקפסולה המהודקת שבין קברים ומצבות המתים. אי אפשר שלא להתבונן בהשתאות בפער הבלתי נתפס בין הגילויים האישיים של האדרת "האינדיבידואל" (הבן/האב/האח/ החבר) לבין רצונה של "המערכת", מתוך המסורת לכפות את ערכיה "השוויוניים".  אני גר בסמוך להר הרצל ושם החלקות הוותיקות לא שינו את פניהן כבר עשרות שנים. מצבות נקיות מתמונות, ממזכרות, מחפצים שונים ומשונים, מכיתוב וכופות אחידות בין טוראי לאלוף, בן עשיר לעני.

צורתם של בתי הקברות הצבאיים נקבעה מתוך תכנון אדריכלי וליבון חוק בתי הקברות הצבאיים שנוסד ב1950. בעת חקיקת החוק המקורי אמר שר המשפטים דאז פנחס רוזן מעל דוכן הכנסת:

"בבתי-הקברות הצבאיים צריכים להביא לידי ביטוי את הרעיון, שכל אלה שנפלו במלחמה היו שותפים למשימה אחת – וזה מחייב אחידות מסוימת. אני עוד לא ראיתי בתי-קברות צבאיים, שדמות המצבות הייתה מגוונת בהם. בתי-הקברות הצבאיים מושתתים על הרעיון האחיד, שכולם הקדישו ומסרו את חייהם למטרה, אחת משותפת"

הממסד מחזיק בקרב בלימה בנוסח שלא שונה מאז ועיקריו הם אלו: הקבר יישאר פתוח לגינון על פי הנוסח הקבוע והכיתוב על המצבה כולל את שמו של הנופל, שמות הוריו, מקום לידתו, נסיבות מותו (נפל בקרב/נפל בפעילות מבצעית/נפל בעת מילוי תפקידו/נפל בעת שרותו) מועד מותו וגילו בעת נפילתו.

ב1993 נידונה עתירה ונדחתה של משפחה לשינוי הנוסח. פסק הדין (פה) ללא ספק מאלף

ב1997 בעקבות התהליכים התרבותיים והמשך הלחץ תוקנו תקנות חדשות אשר אפשרו כניסת רגל אל הדלת שהייתה חסומה משך עשרות שנים, היה זה איציק מרדכי שפתח את הצהר בעת שבתו כשר ביטחון. התקנות החדשות אפשרו כיתוב "משלים" ביחידת שיש נוספת במידה קבועה, תחת מגבלות שונות וכולי. מתי המעט הללו פרצו את הסכר.

אבל הדבר המשמעותי ביותר שמשקף את השינוי הוא דווקא הגינון, היות והמאבק מתמקד בכיתוב ובצורה של המצבה משפחות המתים מבלי או עם משים שינו באופן רדיקלי את מראה בית הקברות על ידי שתילה שאינה עולה בקנה אחד עם האחידות הבוטנית. לא עוד קיסוס סולידי הזוחל וניגזם בקפידה בן השורות המדודות אלא ערב רב של צמחים ההופכים את בית הקברים לקקופוניה מחרישת אוזניים. בניגוד לבתי קברות אזרחיים שם ההשקיה אף לא ניתנת במשורה (דבר שדוחף בדרך כלל לאחידות בוטנית בשל התנאים המצמיאים) בתי הקברות הצבאיים מתוקצבים בשפע ממשרד הביטחון. מערכות ההשקיה פועלות, המים זורמים וכל מה שזקוקה המשפחה לעשות הוא פעולת גרילה פשוטה של שתילה. כך תוך זמן לא ארוך עקרון שוויון העיצוב הפך לאות מתה, מפרחים עונתיים, פקעות ובצלים, דרך שיחים ומטפסים ועד לעצים הפך בית הקברות לג'ונגל בו רודפים הגננים אחר גבולות הגזרה ונזהרים של לדרוך על יבלות האבלים. וכך האגו יוצא מגדרו והכאב נוסק, מייסר ומייצר עוד ועוד תילי תלים של מבנים צורניים לאותה הוויה נפשית של חלל שלא ניתן למלאו.

אני בהחלט לא אחסוך מכם את ביקורתי לתרבות המוות הזאת שבמקום לשאוף להבין ולהבריא קוברת עצמה לדעת בבורות ובסבל.

זאת סתירה בלתי ניתנת לגישור בו מצד אחד האדם מבקש להיות שייך, לבקש את חום מדורת השבט ועמה מינקות באה חבילת קונפורמיזם כבירה שמחלקת את העולם לשבטים, לעמים, לממלכות, לאידאולוגיות ולמדינות. ומהצד השני הוא מבקש למצוא בעצמו גרעין של אמת שאינה מקובעת על ידי ההמון. אינדיבידואל בעל יצירה עצמאית וטביעת אצבע שאין שניה לה. והטלטלה שבין הכאב המוחשי, האישי לבין צפירת המונים המפלחת תודעה מותנית הופכת את האילוף לבלתי נסבל. אנחנו רוצים להשתחרר אך אוזננו נזקפות לשמע שריקת ההיסטוריה דרך מגברים ורמקולים דרך טקסים ומסורות. השפה שהופכת את המילה "קורבן" למשיסה. המחשבה אונסת את הנסיבות אל תוך תבניות של הכרה, של התניה, של חלוקה. "על מגש הכסף", "על מזבח האבן" אנו שופכים דמים לאלילים, לצלמים, לרעיונות שבינם ובין המציאות אין דבר וחצי דבר. דור אחר דור ברחבי העולם כולו אנו מייצרים רק מוות ואימה שהולכת וקרבה לקרשנדו שיסתיים בקול דממה.

בתי קברות צבאיים הם מראה להזיית אמונת האינדיבידואל כמו גם להזיית ההמון המותנה. הניסיון לכפות ציות, סדר, שוויון, אחידות הולך יד ביד עם מסכת שקרים אודות זהות יחידנית ואגוטריפ שאינו נגמר.