בגלל המיקום הגבוה בחיפושי גוגל על השם אילנתה בלוטית אני מקבל פניות רבות בנושא מתוך איזו תקוות שווא שיש לי פתרון פלא כלשהו בנושא. לפני מספר חודשים התקשר אלי אדם שגר במרכז ירושלים עם סיפור ורעיון מעניין. הוא חי בבית עם ערך שימור היסטורי וכך גם החומה הסובבת את ביתו. כמו במקרים רבים האילנתה השרישה על החומה והחלה מפרקת אותה. העיריה שהבחינה בכך תבעה ממנו להוציא את האילנתה ולתקן את הנזק בשל הערך ההיסטורי של הנכס. האיש שלא מעוניין לשלם מכיסו אלפי שקלים מנסה לברר האם הוא יכול לתבוע את העיריה על הזנחה מצידה שכן רשלנותה בביעור האילנתה (ומקורם בשתילה ממוסדת של העיריה ולא בשתילה פרטית) הביא להתפשטותה ותפוצתה הנרחבת עד לשער הבתים עצמם. לטעמי זאת סוגיה נפיצה ואם אכן תגיע בתביעה פרטית או ייצוגית לבית המשפט יכולות להיות לה השלכות מרחיקות לכת מבחינת התייחסות הרשויות לבעיות התשתית שהאילנתה מציבה אשר רק ילכו ויחריפו בגרף תלול בשנים הבאות. בית משפט יתקשה להיענות לבקשת נפגעים היות וגלגול האחריות לפתח הרשויות יתלווה בסכומי עתק שיאלצו בסופו של יום להיגבות מכלל תושבי העיר אך זה ברור כבר בשלב (מקדים) זה כי בהתפשטות האילנתה נזקים יש והעתיד אינו ורוד
הנה שתי תמונות שצילמתי לפני כחודשים בקריית יובל, העיריה מסמנת עצים (מכל סוג ומין) מטעם לא ברור, אולי לצורך מעקב, אולי לצורכי שימור. בין העצים מצאתי גם אילנתה בלוטית. רוזה ברונדז שעוסקת בנושא כאדריכלית נוף הציעה כי זהו סקר עצים לקראת עבודות במקום. זה אכן מתחבר לתוכניות העתידיות של העמק שם. אם כך אני מקווה שהעץ מועמד להשמדה.
מי שאינו מכיר את הגן לצמחי ארץ ישראל שבקיבוץ הל"ה יכול כסיור מקדים לצפות בסרט הבא. זהו סיפור של גן ואיש שהוא יותר מ"גן בוטני". יש פעמים בהן הנורמה חורגת ממנהגה ואנשים יחידים עושים דברים החורגים מכל קנה מידה סטנדרטי. בדרך כלל מתלווים לאירועים כאלו גחמות שנתפסות בציבור כשיגעון גדלות (כטבע שני לאמנות באשר היא) אבל במקרה הזה לא צריך ללכת רחוק כדי להבין שהאיש הוא ההיפוך המוחלט לתופעה ורגישות קיצונית הולידה יופי שכולו פשטות וענווה. עַתָי יֹפה מורה לביולוגיה שבשעות הפנאי הקים במו ידיו גן מדהים לצמחי ארץ ישראל. זהו סרט איטי מאוד, לטעמי איטי מידי ויוצרו היה יכול בקלות רבה לקצוץ למעלה משני שליש ממנו ובעיקר לשנות באופן דרמטי את פס הקול הנלווה שנע בצעדי קיטש מלודרמטיים עד לשיממון האפרכסת. הצילומים מרהיבים וחסרה רק מעט תנועת מצלמה על צְלַמְנוֹעַ אבל באמת שיש שם רגעים יפים ומרגשים. אבל אני חושב שמרגש הרבה יותר פשוט לקום ולנסוע לשם
ולמי שחושב שתרבות של גינון בר קיימא לא מחזיקה מים צריך כנראה לנסוע לכרמיאל שם החלטה אסטרטגית משנה לחלוטין את פני העיר. דבי לרר אדריכלית נוף עם אורינטציה לבר ולגינון בר קיימא לא משאירה שבויים וגורמת למהפך שלם כיצד אנשים תופסים כיצד "צריכה להיראות" גינה, כיצד מחלקים משאבים ומה זה בכלל יופי. (ותודה רבה לערן מאירי שמאיר לי כל כך הרבה) רק שוב, אפשר גם שם לקצץ לחצי את אורך הסרט.
ולסיום בזמן הגן הפתוח שאירחתי בתום החורף אחד מהמבקרים מילא סדק קטן בבּוׂר הבּוּרוּת הכביר שלי וגילה לי את דבר קיומו של פיט אודולף (Piet Oudolf) שמלהטט בין פיגורטיביות פורמליסטית למופשט נא (raw) בבר. עם שימוש נרחב בדגניים. זה לא בדיוק פאי הלימונים שלי אבל זה מאוד מעניין, טל לוטן הסבה את תשומת ליבי שתכנון הקומפוזיציות שלו נמכר באופן עצמאי כיצירת אמנות.
הנה עבודות שלו והתכנון:
ולסיום (ממש) משהו קצרצר על אלוהים:
ישנו סיפור ישן על אדם אשר חי בתקופה של מלחמות, רעב ועוני. אכזריות נוראה ושחיתות פשתה בכל ובהגיעו לבגרות קץ בהסברי המלומדים, הזקנים והחכמים אודות המבנים הפוליטיים, הכלכליים, המעמדות, הדתות ושאר החלוקות והחל לחפש אודות אותו מושג ערטילאי הקרוי אמת. הוא תר את הארץ לאורכה ולרוחבה, טיפס על הרים וחצה מדבריות ולבסוף לאחר שנים רבות מצא את אלוהים. הדבר הראשון שביקש מאלוהים היה לדעת את האמת ואלוהים כמובן הסכים אך ביקש מן האיש כוס מים להרוות את צמאונו. יצא זה מיד לחפש מים ובדרכו פגש אישה ומטבע הדברים ליבו יצא אליה ותוך זמן קצר נולד לשניים ילד ולאחר מספר שנים המשפחה התרחבה והחיים נעו במסלולם הרגיל.
לאחר זמן לא רב המלחמה הגיעה אל עירו של האיש ושכונה אחר שכונה התקרבה אליו ויום אחד ברחוב מגוריו הפגזים נחתו בזה אחר זה, הרס, עשן, להבות ואבק, זעקות הפצועים, היתומים וההורים השכולים מילאו את האוויר והאיש נכנס מטה אל המרתף עם משפחתו ושמע כיצד מרגע לרגע האימה מתקרבת לסף ביתו וכאשר לא יכל עוד לנשום מהאבק שמילא את פיו ולא ידע עוד אם אשתו וילדיו נמצאים בין המתים או החיים זעק לאלוהים.
ואלוהים ענה לו ושאל היכן היא כוס המים שביקש.
תודה על מאמר יפה רק הארות (כן הארה) לשיפור.
בכרמיאל מגיע עיקר הקרדיט לשוש עינב מנהלת מחלקת הגינון שהיא היא היוזמת את הזמנת דבי לרר, בידעה מה יכולותיה.
בסרטון שלהן חסר היה (מחוסר זמן) החלק החשוב ביותר והוא קורס לאחרון עובדי הגינון בנושא גינון בר- קיימא ורק אחרי זה התחיל השינוי.
הקדימו בהרבה שנים את כרמיאל חברי קיבוץ ניר עוז שעודדו את צוות הגינון ליצור גן בר- קיימא ליד גן בוטני בו נבדקים 980 מינים לגידולם בנגב ללא השקייה http://eco-garden.co.il/
ושוב תודה
תודה רבה רן. אכניס את זה. אולי גם נקבע יום אצלך שאוכל לראות. אני מגיע לא מאוד רחוק ממך לעיתים קרובות בשישי או שבת לחמי שגרים בכוכב מיכאל. אם יהיה לך נוח להקדיש לי שעה אשמח לפנות זמן.
אמינדב
בשמחה אארח אותך גם ליותר משעה רק תאם שאהיה בבית 054/7916602 הדוא"ל יש לך
ובאותה הזדמנות אני רוצה להעלות לאתר שלי את המצגת הטובה על כרמיאל איך אני מציג אותה יפה אם התמונה כמו שאתה עשיתה
תודה
רן
אבינדב היקר קצת מפתיע למצוא אצ לך את צירוף המילים "השמדת עץ". גם לך מוכרים בודאי פרסומים ועבודות דנעשו ונעשות לפיתוח שיטות לשליטה ובקרה על האילנטוס תוך ניצול הצדדים החיוביים שלו והם אינם מעטים!.
רק תנסה לחשוב או לכמת את השפעת האילנטוס על מיקרו אקלים ומאקרו אקלים בירושלים. אין עץ יחיד שישווה לו בהיבט חיובי וחיוני זה.
ישר כח. ישי חנון.
ישי אני חושב שהלכה למעשה כבר אין מה לעשות בנידון, ההתפשטות שלו עברה מזמן את נקודת הבקרה וכל מה שנותר הוא להתבונן בצער כיצד העץ כובש שטחים מצל והורג את הצמחיה המתורבתת בעיר. מבני שיח ועד עצים בוגרים, בעוד עשרים שלושים שנים כמעט ולא תראה עצי לימון, שקד, כליל, אלונים ושאר מינים שיכוסו כליל.
ממ ה שאני מכיר לא ניכר תהליך כל כך דרמטי. בהרבה מקומות מתקיימים עצים גדולים מאוד אך אין התפשטות והשתלטות על הסביבה. יתכן שזה יכול לקרות רק בשטחים פתוחים ללא אחזקה
התהליך הוא לא דרמטי אלא מגה קולוסאלי. העניין המרכזי הוא הזמן. זה תהליך של 15-20 שנים מתוך פרט ליער בזעיר אנפין. וכיבוש השטחים מנקודת הקצה היום שונה לאין ערוך מנקודת ההתחלה לפני 50 שנה. ממאות אז יש היום רבבות אולי אף יותר. עכשיו תעשה מכפלה חדשה מהיחס הזה. ממאה אלף כיום מה יהיה עוד שלושים שנים? יש גינות שלמות חרבות ודווקא לא בשכונות מוחלשות אלא מבוססות. זה יחריף ללא שיעור
אנחנו מדברים על עצים או פוליטיקה? 🙁
אבינדב שלום
עוקב כבר זמן אחר עבודתך ונהנה מאד. עם זאת, אני תוהה כבר זמן מה:
האסכולה לפיה אתה עובד מנסה לייצר אסתטיקה טבעית יחסית, אך מקפידה מאד על פריחות מרובות ומגוון מינים – דבר שלעולם לא קיים אצלנו בטבע (למעט באביב הקצר). מה הטעם? מדוע לא לא לעבוד עם מיעוט מינים (נוף 'בשלטון') אשר אינם 'צועקים' רוב השנה?
פוסט מסקרן.
הכתיבה שלך לוחשת ומושכת. נפלא פשוט לקרוא, להתעניין וללמוד.
תודה רבה.
תודה לך ביולוג
אני עובד עם הרבה מינים ולעיתים גם עם חזרות תכופות יותר ופחות, קשה לומר שכל גינה שלי דומה מאוד לרעותה.
אני גם לא חושב שאני מנסה ליצור אסתטיקה טבעית (יחסית יותר או פחות) אני בדיון מתמשך עם המושג טבע ועם קונפליקט ארוך לגבי אסתטיקה. אבל בשנים האחרונות אכן נכנסים לי במינונים גבוהים יותר מיני הדסים רבים, מריסינה, ציניות, ננדינה, אוכנה, מהוניה ועוד שאכן יציבים וארוכי טווח ופריחתם לא זועקת ולזמן קצר אם בכלל