תודעה | צמחים ומה שבינהם.

– "יש לי עציץ קטן של דקל בחדר העבודה שלי. אנחנו מבלים הרבה יחד. מה הוא יודע עלי?"

– "לא אכפת לו ממך."

(איילת שני מראיינת את דני חיימוביץ')

חדשות לבקרים אני משתמש במילה תודעה ולא אחת מקבל הערות שונות על כך, במיוחד בהקשר רחב יותר מזאת הסטנדרטית שאנו מייחסים לבני האדם. באוגוסט פרופסור דני חיימוביץ' העניק ראיון מרתק למוסף הארץ, אפשר לקרוא את כולו פה

כהקדמה לציטוטים מהראיון אומר רק במילותי שהמונח תודעה אינו מכיל רק את שלל האנטראקציות עם בני מיננו, עם ההיסטוריה, אסקפלרית התרבות הרחבה וכיוצא בזה אלא דבר מה עמוק ורחב ללא שיעור שאינו טמון רק ביכולות הכימיקליות-חשמליות הנגזרות מהיחידה המכונה מוח אנושי. בוודאי שהיום לאחר מחקר ענף בזאולוגיה ובמיוחד במינים כגון שימפנזים, גורילות, תוכים ודולפינים ניתן לראות יכולות קוגנטיביות גבוהות של הכרה, שפה, זיכרון, רגשות וכדומה. אך כל אלו כמובן הם בהשוואה לסטנדרט שקבענו אנו מראש בנוגע לאותה מילה "תודעה" ואילו אני מתכוון לאותה תנועה אוטונומית בראשיתית, קדמונית שאינה כפופה רק למכניזם והסתברויות אבולוציוניות תחת חוקים פיזיקליים ותגובות כימיות נגזרות. כי אם לעצם הגישוש הראשוני אחר ההמשך, אותה תנועה אקספוננציאלית שאין לה אח ורע בקרב סלעים, אורכי גל, מתכות ושאר יסודות בחומר ובאנרגיה המחליפים אלו את אלו לאורך הזמן ומרכיבים את היקום. אלא את אותו מטען גנטי אשר הוא-הוא האדון האמיתי הרוכב על מגוון התצורות האין סופי המתהוות באותה ארץ זעירה בה אנו חיים. על כן כאשר אני כותב "תודעה" כוונתי לא לאחת כזאת שקוראת את מקבט, מכינה קפוצ'ינו, מאזינה לאום כולת'ום וחותרת לדרוך על המאדים אלא לעצם התופעה של העברת ידע עצום ורב המתהווה תוך כדי למידה מתמדת זהו הקידוד הגנטי המרכיב בכל חי וצומח בין אם הוא אדם, לויתן, וירוס, אצה, פטריה או עץ רם. אשר כולם קשורים אלו באלו במארג הנפתח אל הנצח ומתוך כך אל הבלתי נודע. ועל אף שהמנגנון עצמו הוא מכניזם מופלא הרי שהדחף המניע אותו מבראשית נמצא מעבר להישג המוח האנושי הפועל באותם האמצעים בהם אנו משתמשים לברר את אותה תכלית. קרי לא נוכל באמצעות המחשבה להגיע מעבר לה.

הנה עוד מספר ציטטות:

– "מה לגבי תחושות של צמחים? מה הם חשים כשנוגעים בהם, כשחותכים אותם?"

– "צריכים להבין, אמנם הצמחים חשים מגע, אבל לא כואב להם. אין להם תחושת כאב. כאב הוא סובייקטיבי, הוא תוצר של תהליכים מורכבים בקורטקס הקדמי במוח. לצמח אין סובייקטיביות ואין מוח. יתר על כן, פיזיולוגית, בגוף האדם יש חיישנים ספציפיים לכאב, שהם שונים מחיישני מגע. לצמחים אין חיישנים כאלה. ויש צמחים שרוצים שנאכל אותם, ככה הם מפזרים את הזרעים שלהם. הם לא היו רוצים שנאכל אותם אם זה היה כואב להם."

– "אז אפשר להגיד שהצמחים הם אולי לא קיום תבוני, אבל הם קיום מודע."

– "כן. בעיני רוב האנשים הצמח נתפס כלא שונה בהרבה מהאבן. זה לא נכון. מבחינת מודעות או מורכבות, זאת פשוט התאמה אחרת באבולוציה להישרדות."

 – "צמחים יודעים גם לתקשר?"

– "הם מחליפים מידע. יש מחקר שפורסם על ידי פרופ' אריאל נובופלנסקי מאוניברסיטת בן־גוריון. הוא הראה שאם צמח מסוים מצוי באדמה יבשה, השורשים שלו מפרישים חומר מסוים שנקלט על ידי השורשים של הצמח הסמוך, ואפילו אם הצמח השני מצוי באדמה רטובה עדיין הוא מתחיל להתגונן, יודע שהיובש מגיע."

– "החלפת המידע הזאת מבוססת רק על סכנה? על הישרדות?"

– "בדרך כלל כן, אבל זה יכול להיות גם שינוי בכמות המים שלא מסכן את הצמח, והוא בכל זאת חש ומתאים את עצמו."

 

– "למה הוא עושה את זה, בעצם? מה האינטרס שלו לעזור לצמח אחר לשרוד?"

– "יש שתי אופציות — האחת, שזאת תופעה של אלטרואיזם באבולוציה, שאם כל האוכלוסייה מתגוננת בו בזמן, זה בעצם לטובת הפרט. ויש אפשרות אחרת, שאם ענף ספציפי, נגיד, מותקף על ידי כנימות, והוא רוצה "להזהיר" את הענף האח שלו, הדרך הכי מהירה לתקשר היא באמצעות החומרים הנדיפים."

– "אז בוא נסכם רגע — מה הצמחים מעוללים בזמן שהם נראים לנו תמימים ודוממים באדנית?"

– "לצמחים יש את כל החושים שיש לבעלי חיים, חוץ משמיעה. הם מגיבים לאור, הם יודעים אם יום או לילה, הם מגיבים לחומרים נדיפים, דהיינו, הם מריחים. הם מגיבים למגע או לרוח, הם טועמים את האדמה, את המים ואת הכימיקלים, הם זוכרים אירועים, והכי חשוב – הם יכולים לעשות אינטגרציה. הצמחים מקבלים מידע מהשורשים, מהענפים, מהפרחים ומהסביבה ועושים אינטגרציה של כל המידע הזה, מכל החושים השונים, כדי לייצר פרט שמותאם היטב לסביבתו הספציפית באותו רגע. כל האינטגרציה הזאת נעשית ללא מוח."

– "מה זאת אומרת, "הם זוכרים אירועים"?"

– "יש להם יכולת לזכור אירועים סביבתיים ולהתאים את הביולוגיה כדי להיות מוכנים לאירועים האלה בעתיד. לנו יש מערכת חיסונית. כשאנחנו מקבלים חיסון, או כשאנחנו חולים במחלות מסוימות, הגוף זוכר את זה, וכשאנחנו נתקלים בחיידק או בווירוס הזה שוב יש מיד תגובה אימונית."

– "כמו שמי שחלה פעם אחת באבעבועות לא יחלה שוב."

– "נכון. זה סוג של זיכרון. גם לצמחים יש סוג דומה של זיכרונות, שמאפשרים להם להתאים את עצמם לעתיד. יותר מזה, הם יכולים ללמד את הצאצאים שלהם. אם לוקחים צמח שנמצא בעקת מים של בצורת, הזרעים שלו יהיו עמידים יותר לבצורת מזרעים של צמחים שלא עברו בצורת. אז היתה פה סוג של למידה. למידה אחרת, למשל, היא של הדיוניאה, הצמח שלוכד זבובים, שאם נוגעים בו הרבה פעמים ברצף כבר לא טורח להיסגר, כאילו הבין שמישהו עובד עליו והוא לא רוצה לבזבז עליו אנרגיה. האמת היא שאני די נרתע מלהשתמש במילים למידה או אינטליגנציה בהקשר הזה. אשתי, שהדוקטורט שלה עוסק באינטליגנציות מרובות, אמרה לי — השתגעת? אתה רוצה להשתמש במילה אינטליגנציה בשביל צמח, כשעדיין אין קונסנזוס מה זאת אינטליגנציה של בני אדם. אז אני מעדיף את המילה קומפלקס. מורכבות. לצמחים יש מורכבות עצומה ומגוון אדיר של תגובות. אנחנו יודעים, למשל, שענף חש את כוח הכבידה והוא שואף לגדול כלפי מעלה. ישר. אבל אם יש ענף מעליו שמצל עליו הוא יטה הצדה, כלפי האור. הוא בוחר את הנתיב האופטימלי להישרדות."

– "אפשר לדבר על זה במונחים של החלטה?"

– "אני חושב שכן."

– "אתה כותב בספר שמבחינה גנטית, הצמחים מורכבים מאיתנו."

– "כן. הצמחים יותר מורכבים מאיתנו. זאת עובדה. לחלק גדול מהצמחים יש יותר גנים מאשר לבני אדם."

– "לאורז יש משהו כמו 37 אלף גנים."

– "יש צמחים שיש להם אפילו יותר מזה. ממש השבוע פיענחנו פה באוניברסיטה את הגנום של אם החיטה, ויש לה יותר גנים מאשר לאורז."

– "מה בדיוק המשמעות של המורכבות הגנטית הזאת? למה לצמחים יש כל כך הרבה גנים?"

– "יתרון שרידותי. קחי למשל קולטני אור. לנו יש ברשתית העין ארבעה גנים לקולטני אור, בעוד שלצמח יש יותר מ–13. יש להם גן לאור אדום בעוצמה גבוהה, גן לאור אדום בעוצמה בינונית, אחד שמגיב רק לעוצמה מאוד מאוד נמוכה ועוד. הצמח חייב שתהיה לו יכולת להתאים את עצמו לסביבה כל הזמן."

-"בניגוד אלינו, הוא זקוק לדקויות האלה. עד כמה אנחנו חלק מהסביבה הזאת שהוא מתאים את עצמו אליה? זה קצת מתחבר לכל התיאוריות על שליטת הצמח — כמו יובל נח הררי שטוען שהחיטה בייתה אותנו."

-"אין פה עניין של רצון, החיטה לא בייתה אותנו. זה לא, וואו, אנחנו רוצים לשרוד, בואו נביית את האדם. באבולוציה המטרה של כל יצור היא שתהיה לו היכולת לשרוד ולהעביר את המטען הגנטי שלו הלאה. המיטוכונדריה, שהיא חלק מהתא, היתה פעם חיידק שעבר אנדו סימביוזה ונכנס לתוך התאים שלנו. זה איפשר לחיידק הזה לכבוש את העולם, אבל הוא ויתר על העצמאות שלו. אותו דבר בביות — החיטה כבשה את העולם, אבל היא תלויה בנו על מנת לשרוד. אם בני האדם ייכחדו, החיטה והכלבים לא ישרדו."