גנים, ספרי ילדים והתבגרות בוסר.

הגיע לביתי ספר ילדים של וולט דיסני (הוצאת ידיעות אחרונות) ובנותי הצעירות כמובן לא משות ממנו. כידוע ספרים הם מזון לרוח המתפתחת ובמקרה זה ההקבלה הקולינרית תהיי מרשמלו או שערות סבתא  באמת מסוג הזוועות "שלא עושות כלום" הדבר שמשך את עייני בספר היה כמובן הגינון. יש לי נטייה לחפש בכל מקום צמחים. לעיתים כשאני רואה סרטים נכנסים לי אפילו אילנטות לפריים. האילוסטרציות הפשטניות והרדודות של הדמויות של דיסני ובמיוחד אלו של עשרים השנים האחרונות מדכאות. הרקע הספציפי בספר זה לעלילת היפיפיה הנרדמת הוא גן בארמון אך הגן שיכול להיות כמובן מעוצב באין ספור דרכים אויר במיטב מסורת הגינון הצרפתי והטופיארי שעשה לנו come back אכזרי לאחרונה. אך כאשר הבטתי באיור באמת תמהתי מדוע זה כך. הנה  למשל איור של גוסטב דורה  אמן מהמדרגה הראשונה מן המאה ה19 אשר עסק רבות באיורי תחריט לסיפורים מקראיים וסיפורת ילדים. בלי ספק מי שקרא את האחים גרים יכול לזהות את הצד האפל, הכבד והמערער שבסיפוריהם אשר הם מזון חשוב ביותר לילדים בעיבוד ותיווך נכון (לא חייבים לספר להם שהמכשפה העומדת לטרוף את הנזל וגרטל נדחפת בסופה לתנור)  שכן פחד ואימה הם חלק מגדילה ולא ניתן להדחיקם למגרה. אי אפשר שלא להתרשם מעיבודיו של דורה וליכולתו ללכוד את מהותם של סיפורי גרים.

חיפשתי קצת אחר המקור לציורי הספר של וולט דיסניו בסופו הגעתי לא במקרה לדיסני וורלד. קודם כל הנה האיור מהספר:

בלי ספק שינוי דרמטי מהתמונה הקודמת הלא כך? היפיפיה הנרדמת היא כמובן סיפור פנטזיה אך לפנטזיה של גרים רבדים רבים והחלקים החשובים שבהם הם עיצוב והתמודדות עם פחדים, סיוטים ובניית רוח מפותחת ובסופו של דבר בוגרת בחיים. לפנטזיה של דיסני ובמיוחד זאת של היום רובד אחד שטחי אך נרחב והוא טיפוח פנטזיה שגוזרת שלמונים. היות והמערכת הכלכלית הזאת היא בועה טורפת שהשלכותיה לא מסתיימות בספר ילדים. זרועותיה הארוכות נמתחות וממשיכות מעבר לגיל חמש או שמונה או ארבעים ושמונה. הנה תמונה מדיסניוורלד:

באמת לא אחת אני ניצב תמהה אל מול אותם גנים "מטופחים". איך ההכרה מבנה לעצמה סולם ערכים אסתטי? מתוך אילו תבניות אנחנו שואבים את ההעדפות שלנו? במקרה של גינון פורמאלי אני סבור שהמקרה הוא פשוט אינפנטיליות. חלק בלתי נפרד מהתבגרות הוא היכולת להכיר שהמציאות אינה חנות משאלות שכולה אמורה לשרת את האגו המבקש סיפוקים אין סופיים. התרבות כמובן חולקת עלי ומציעה בכל מקום ובכל זמן פנטזיה, תשוקות ואף מאדירה אותה כמטרה בחיים. הצלחה אל מול כישלון כמו בחירה מוסרית של טוב אל מול רע. אפשר לומר שעיקר הכוחות הכלכליים הפועלים כיום באותו "עידן גלובלי" נשען על היסוד הנפשי מאותה חמדנות ללא שליטה פנימית. בתאווה להשתוות לקבוצת השווים (כילדים בגן או כיתה) ולהתעלות מעליה. כך אנחנו רוכשים ביגוד, מכוניות, בתים וריהוט. כך אנחנו מביאים ילדים לעולם כמספר הילדים שיש לשכננו. התכונות שאנו מנסים להעניק לילדינו כדחיית סיפוקים (אני רעב! אני צמא!) הופכות למשל ולשנינה כאשר אנו רוכשים טלפונים, ספות ובתים. אחד משיאי התרבות הזאת אשר נמצאת במערב ובמזרח כאחת היא ההערצה לפנטזיית המלוכה. לחיות כמלכים "בלי חשבון" היא תשוקה שנבנתה בקפיטליזם מתוך תחושה שעושר הינו בהישג יד. דבר שאיש לא חשב שהיה אפשרי בזמנים לא רחוקים בהם בן של איכר היה איכר בנו של סנדלר היה סנדלר ובנו של המלך היה נסיך.

"המסקנה הראשונה מן ההנחה האומרת כי "כל אדם הוא מלך", היא, כמובן, שוויון אוניברסאלי: תמצית מלכותך או מלכותי שלי נעוצה בכך, שלא יתכן כי יהיה מישהו נעלה ממך או ממני מבחינת הדר־כבוד או מעמד. המסקנה השניה היא חירות הפרט: אין המלך נתין של איש."

ז'בוטינסקי | עקרונות מנחים לבעיות השעה | 1924.

עצם ההכרה המודרנית ב"זכויות טבעיות" אשר הובילה את ז'בוטינסקי לטבוע את הביטוי "כל יחיד הוא מלך" הפך קרוב למאה שנים לאחר מכן למירוץ ל"מימוש עצמי". שכן אם אנו כבר בני חורין ואיננו כפופים עוד לעריצות שלטונית (על אף שהחתירה לעושר לא פוסחת על אחרון העניים במדינות רודניות/כבושות) כל שנותר לנו לעשות הוא לבלוע שוקולדים ולהשתכשך באמבטיות קצף.

השיח העכשווי גדוש באיוולת ובחנופה כלפי נגזרות פנטזיית המלוכה, מרדיפה אחר "הנסיך" וויליאם ובני משפחתו בבריטניה ועד לאירוח "הנסיך הסעודי" טורקי אל פייסל שהיה ראש השירותים החשאיים באחת הרודניות הדרקוניות ביותר שקיימות היום ב"ועידת השלום" של הארץ שנערכת היום (מה לא עושים בשביל "השלום"). בסעודיה עורפים כל שנה יותר ראשים ממה שדאע"ש עורף, הומוסקסואלים נרדפים ומולקים ונשים הן חפץ דקורטיבי. חמי שליו בחנופה עיתונאית שקשה לתאר חוזר על תוארו האצילי שוב ושוב בראיון שהתפרסם היום. לקרוא ולא להאמין – פה

המירוץ הילדותי על סף פסיכוטי הזה מוביל לשלל גילויים גרוטסקיים. בינהם כאמור "גינות ראווה" וסגנון חקייני של תרבות "אצולה". אך תרבות הפנטזיה והגשמת המאוויים אינה שמורה רק לרכישת מכוניות יוקרה, טירות או תחליפים מודרניים ושיט יאכטות מיבשת ליבשת היא נמצאת בכל פינה ופינה בחיינו. הרשת החברתית אינסטגרם מספקת מבט מזוקק לאסקפיזם, צילומים אין ספור מחייהם של מיליוני אנשים ברחבי העולם, סלונים מעוצבים וילדים מחייכים, במקום קטלוג סכריני אחד של איקאה אנו מקבלים פיד אין סופי של "יופי". לא נזלת, כיריים מטונפות, עובש במקלחת, צעקות, נהי ובכי. אלא אור נוגהות ובדים בצבע שמנת המרפדים כורסאות בחללים סטרילים עם כוסות אספרסו משובח.

לפני זמן לא רב הייתי במרכז ירושלים והגעתי לקומפלקס הבניינים ה"מפוארים" שנבנו וממשיכים להיבנות בשם "ירושלים של זהב" (זהב! זהב!) תפסו את עיני שני דברים עיקריים. האחד הוא הכניסה המגוחכת בהפרזה המגלומנית שלה, מעין שער בגובה למעלה מ12 מטרים למבואה עם מזרקה ונברשת מנורות שלא היתה מביישת את אולם הנשפים בסינדרלה. הנה תמונה מבחוץ:

אבל שימו לב לשני העציצים העומדים להם משני צידי הכניסה.

זה לא מקרי כמובן הבחירה בשיחי סיזיגיון הניתנים לעיצוב טופיארי ובהצבתם המדוייקת. המקור להם הוא כמובן בדימוי ההיסטורי של שומרי הסף על גרזניהם או חרבותיהם. משהו כזה:

ניתן כמובן לחשוב שכסילות ימי ביינמית שמורה לרודנים מזרח תיכוניים אבל זאת התעלמות מוחלטת מהמאפיינים הפאשיסטיים של העצמת האידאליים הלאומיים והעלאת נס ההיסטוריה שלא חומקת גם מהוותיקות בדמוקרטיות המערביות וכולם רוצים להצטלם איתם:

הייתם חושבים שרק בסיזיגיון בעציצים כך מתעללים אך נכנסתי לאחת החצרות באותה ירושלים של זהב והנה מה שמצאתי:

אלון מצוי שנאנס לתבנית רעיונית.

הסתכלתי קצת בספרים נוספים, והנה דוגמה של היפוך מוחלט לדיסני, אסטריד לינדגרן ואינגריד נימן:

ופעם הבאה שאתם שומעים בחדשות על "עבדאללה מלך ירדן" אמרו עבדאללה רודן ירדן, משום שזה מה שהוא.

 

 וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהֹוָה אֶל-הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ:
 וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ:
 וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ:
 וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת:  וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו:  וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו:  וְאֶת-עַבְדֵיכֶם- וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ:  צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים:

 וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא-יַעֲנֶה יְהֹוָה אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא: