שימור סיגלון:
פרויקט התמ"א 38 שמתרחש בביתי מתקדם מהר מאוד, ארבע חודשים לאחר תחילת העבודה יציקת הבטון מהיסוד ועד לגג הושלמה והקומה הרביעית כבר ברובה יצוקה, אבן מתחילה לחפות את הקומה הראשונה והגינה נמחקה לחלוטין. מתוך מה שהיה נשארו למעשה שני עצי סיגלון וותיקים שנטעו ככול הנראה לאחר השלמת הבניין ב1957! היות ואחד מהם ממש צמוד לבניה (10-20 ס"מ מפיר המעלית החדש) היה חשש גדול שחלקים גדולים ממנו יוסרו ואף שיעקר אך הצלחנו בעזרת צוות התכנון והעבודה לשמר ממש את רובו כאשר הפיגומים משתלבים בתוך הגזע המרכזי והבדים העיקריים עד לקומת הגג.
אני יודע שזה נחשב ל"דבר קשה" עם רעש ולכלוך ורטיבות והפסקות חשמל ומה לא. אך בשבילי זאת הרפתקה נפלאה ופלא גדול לראות מטווח אפס כיצד קם מבנה שכזה, פרויקטים של תמ"א מבחינות רבות מורכבות וקשות בהרבה לביצוע מאשר בנייה של בניין חדש מהיסודות בשל האילוצים לעבוד עם דיירים בבניין ובעיקר בשל הצורך בראש ובראשונה להביא לחיזוק משמעותי של מבנה שהיה נופל כבית קלפים ברעידת אדמה. אני נהנה מכל רגע גם מעצם הביצוע וגם כחוויה אסתטית, חלקים גדולים מהבניה בעיני יפים כשלעצמם הנה למשל טפסנות הממ"ד החדש של ביתי שלי הייתי שם כזה דבר במוזיאון אם הייתי יכול:
והנה הפיגומים סביב הסיגלון:
תכנון הגן של הבניין מתקדם אבל היות ושוב אני דורש דרישות שאינן בסטנדרט הבניה הנורמלי זזים העניינים מעט לאט על מנת לשכנע את הקברניטים של הפרויקט בנחיצותם (כמו קירות תמך כפולים בגובה 120 ס"מ על מנת ליצור אדנית מוגבהת חובקת בנוסף על טרסה של 40 ס"מ עקלתונית מסביב וצמחיה רב שכבתית בגינה שהצטמצמה עכב הבניה).
אתנחתה מוזיקלית כפרלוד לעניין הזיכרון:
זיכרון צרוב:
לפני זמן קצר הייתי בחורבת בית עיטאב. עברו למעלה מעשר שנים מאז עליתי על הגבעה ממנה נשקף הנוף המרהיב. המקום מקפל בתוכו תהליכים היסטוריים-בוטניים שאני לא מצליח לנתק אותם מהחוויה. לעתים קרובות אני שואל את עצמי האם לידיעה על מהלך התרחשות המאורעות יש נגיעה "צורבת-זיכרון" הדורשת התייחסות שונה מרגע שנחשפים הפרטים ההיסטוריים או שבאמת ישנו קידוד פנימי-גנטי שמתעורר מתוך רגישות לתצורה המשתנה של הנוף. הנה קודם כל כמה פיקסלים על המסך שלכם:
למי ששכח. שקד מצוי הקרוי שקדיה אינו צמח בר כי אם פליט תרבות המסמן את חורבנה שכן כנות השקד שמשו להרכבת פירות וורדניים. צבר מצוי יובא מאזור מקסיקו עם פלישת ספרד על יבשת אמריקה במאה השש עשרה. ונשתל כסמן גבולות חקלאיים.
– מאז שאני זוכר את ההתרשמות מהנגלה עוד מהיותי ילד טמונה בי חוויה מורחבת לפנורמה הן מהפרטים והן מהתלכיד הנוצר מהם. זה לא תמיד כך בוודאי. אך אותה תמונה אִידֵאָלִית של "עץ", "נוף", "פריחה מרהיבה" אותה אנחנו ממשיגים במילים תמיד חמקה ממני. יש בקיבוע הרגע של אשליית ההווה החמצה משוועת.
– את העובדה שטבועים בנו "זיכרונות" או קידודם הגנטי אי אפשר להכחיש, זכור לי המקרה שלקחתי את בכורי בגיל שנה בערך לחנות חיות על מנת לקנות מזון לכלבי. כאשר חלפנו על יד אקווריום עם נחש הוא פלט זעקת אימה ספונטנית. זאת הייתה הפעם הראשונה שנתקל בנחש ולא ניתן לייחס לאביו השלכה כזאת או אחרת, אני מוקסם מנחשים.
– האם האלימות הפנימית שמופעלת בתוך המין האנושי קרי לא רק האימה מחיות טרף, מטביעה ונפילה מגובה אלא מהאלימות המתמשכת בתוך המין עצמו – ההכאה, האינוס, ההרג במשפחה (שמעולם לא הייתה כפי שהתרגלנו אליה מאז המהפכה החקלאית) בתוך הקבוצה ובין הקבוצות והשבטים נטבעה בנו באופן כה עמוק עד כי בחידוד החושים וההכרה היא תתעורר, תשעט ממחשכי העבר ותתגלה מבעד לחלוף השנים? דרך קמטי העיניים, דרך המבט, ההליכה, הגו הזקוף? האם החורבן והבניה הארוגים זה בזו מהדהדים מתוך ריצוד האור הנבלע ברשתית?
– הזהות הפרטנית שמוטמעת בקבוצת הייחוס הופכת את המבט "האישי-סובייקטיבי" לתלוי שבטי. "פה היה כפר מוסלמי שנמלט ב48", "פה היה מבצר צלבני ששלט על הרמה בדרך הרומית העתיקה מעמק האלה לירושלים" וכך מתוך המבט המזוגג מתעצמת השייכות לכאן או לכאן אך מבט זה אינו רואה דבר פרט להזדהות המותנית.
– ככול שהמרחב הציבורי השליו לכאורה מתרחב כך המעטפת הופכת לקרום אלים יותר. אם בעבר מריבות שבטיות הסתיימו בשיסוף גרונות תחת העץ בכיכר המרכזית ובעקבות זאת המבנה החברתי אכף על האלימות המידית חוקים והרחיקה אל גבולות האוטונומיה הקהילתית. הרי שברבות הימים מהרחבת המבנים השבטיים, הקהילתיים, העירוניים והמדינתיים הממברנה של גבולות החברה הפכה לקשיחה, רוטטת אימה ומאיימת לטרוף את המרקם "הנורמלי" שנמתח עד קצה יכולתו.
– רטט האימה אשר מתפרץ בעקביות ("שלום" הוא רק פסק זמן בין מלחמה אחת למשנתה) מותיר לא רק עקבות בנוף אלא בהכרה האנושית עצמה.
אותונית צהובה:
הייתי השבוע שוב במנזר (בקרוב פוסט נפרד יוקדש לו) שם הגן מתפתח יפה ועומד במעמסת הקור העז. בעוד שלושה ארבעה שבועות יתפרץ יחד עם שאר הסובב אל מחול האביב אבל הנה בינתיים משהו שהקדים שם לפרוח, אותונית צהובה – Othonnopsis cheirifolia זהו צמח קטן ונפלא שעשיתי בו שימוש גם לפני 8-9 שנים בגינה בגבעת ישעיהו וראיתיו שוב בקיץ עת שעשיתי סיבוב גינות ותיקות. הוא עדיין היה שם, שני גושים חזקים שעמדו בתלאות הזמן והצמא. הוא נמוך (20 ס"מ ולא 40-50 ס"מ כפי שכתוב במקומות נוספים) ויוצר כרית רחבה (50-80 ס"מ) חזק ביותר עם עלים יפיפיים עם מבנה חריג בגוון ירוק-אפור-כסוף. פורח בסוף החורף-תחילת האביב. במקור מדרום אפריקה ויכול לשמש כצמח כיסוי לשמש מלאה ועד חצי שמש גם בקרבת הים. אני חושב שהוא משתלב נפלא עם צמחי בתה נמוכים נוספים כמרווה אזוביונית, לימונית סיני, בולבין שיחני, דרדר יפה, אלוי 'מ.ל.י קומפקטי ונמוך', געדה מפושקת, צורית גבוהה ועוד. הנה זה ממש מהתנור:
אבינדב ,מה זה 'אשליית ההווה'?
כשההכרה נעה ללא הפסק בין זכרון ותגובות עבר למחשבות העתיד ומשכנעת עצמה שהיא רואה משהו בפרק הזמן שאנו מכנים "עכשיו"
דבריך העלו בי זכרון של שירו של יהודה עמיחי:
ואתם שזוכרים רק פנים,
אל תשכחו את הידיים המושטות
ואת הרגלים הרצות בקלות
ואת המילים
זכרו שגם היציאה לקרבות הנוראים
עוברת תמיד דרך גנים וחלונות
וילדים משחקים וכלב נובח
זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם יד פתוחה ואצבעות
אושרי זה יפה מאוד