עד היום מלבד גינה חריגה בודדה בכל הגינות שתכננתי לא הכנסתי מה שמכונה בעגה הרווחת "אלמנט מים". אני מודה שהייתה לי ובמידה רבה עדיין יש אלרגיה קטלנית לתחום. אני חושב שזה קשור לקושי המובנה שלי לעצם היחסים האמביוולנטיים של תודעתי המוגבלת עם אותם מונחים חמקמקים ומטעים של טבע ותרבות עליהם כתבתי לא אחת.
היות והגן הוא נקודת תפר בין הסביבה החיצונית אל מה שיצרנו בעמל כפי הפועלים, פנימה אל אותם חללים מאורגנים ומבודדים מן החוץ המכונים "בית". תמיד חוזרות ומהדהדות השאלות של מושגי היסוד "בר" "טבע" "פרא" וכן הלאה. בקיץ האחרון הייתי בפירינאים שבצרפת, הייתי צריך לסדר את הנשימה כל כמה שעות לאחר התקפה חזיתית של שרכים, חזזיות ואין ספור צורות צימוח שחדרו אל רקמות הנפש בכל שעה שהאור היה גלוי. כל זה היה בד בבד עם ההבנה הקשה שכל הדבר הזה שנראה כמובן מאליו ביולי 2017 לא היה משובב נפש רק כמה מאות שנים אחורנית שלא לדבר על אלפים. יכולת ההישרדות הייתה אז קרובה לאפס כשהקור בחורפים ירד הרחק למטה מזה. השורדות נאנסו פעם אחרי פעם על ידי כוחות כיבוש דוברי צרפתית/קטלונית/ספרדית. ואם היו שנים בהן המחוז היה רק תחת דיכוי של רודן כזה או אחר הן נאנסו על ידי תושבים קרובים יותר או בני משפחתן. לאלו יש להוסיף את התנאים הבסיסיים ששררו בעבר: מגפות, רעב ואלימות יום יומית כלפי החלשים קרי ילדים ונשים. נזכרתי באלו עת שהתבוננתי על הכפר ממרום בית המעצר שנשרף ונהרס כבר לפני למעלה משלוש מאות שנים. הכל מכוסה אזוב וחזזיות ושרכים מופלאים. הדם כבר נספג ועבר אין ספור גלגולים לצומח והחי מסביב לו.
קראתי אז את מאיר שליו, "גינת בר". כמובן שהוא כותב יפה, קשה לחלוק על כך אבל ההנחה היסודית של ההערכה ל"טבע כמות שהוא" נראית לי תמיד כבריחה מוחלטת מהכרת המציאות, גם זאת שהופכת את ההפרדה הפוליטית הכפויה מכורח אותה אלימות שרירותית בת אלפי ורבבות שנים שיצרה את מרחב ההווה על ההבלים בהם שמונה מיליארד איש נאחזים יום יום מתוך אשליותיהם הפוליטיות, הדתיות, האידאולוגיות ואף האישיות והכמוסות ביותר.
אני לא יוצר גינות טבעיות כמובן, הטבע הוא מושג מעוות אבל החלטתי להפסיק להתחבא מאחורי עקרונות מנחים ולתת דרור לגחמות חדשות. גינות לא יכולות לשרוד בלי מגע יד אדם, בדיוק כשם שהאדם עצמו לא יכול לשרוד ללא תמרון הסביבה שלו. אפשר לדבר על איך, על כמה, על צורה, על עידון ובוטות, על מרקם וחלל, על חלוקה וריתמוס אבל כל הדבר הזה שמתרחש סביבנו מחייב מלבד התבוננות צורנית גם עמוק יותר התבוננות פנימית אל עבר מה שמרכיב אותנו כבני אנוש עוד הרבה לפני האיוולת התרבותית שארוגה בציוויים הביולוגיים שנכפים עלינו מקדמת דנא.
אני כותב את כל זאת ככתב הגנה לבריכת המים אותה אני מתכוון להקים בגן הבניין שלי. איך להימנע מקיטש, מוולגריות, מפומפוזיות ובכל זאת לעגן לתוך הגינה דבר מה שיכול בקלות רבה להפוך למוצג שכולל את כל אלו אני באמת מתקשה מאוד לעשות. מקור מים בגן הוא בעל השפעה חריגה על הסביבה, אפשר לומר שמשקלו הסגולי עולה עשרות מונים ביחס למקום אותו הוא ממלא. וההתאמה לקומפוזיציה של הגינה שבכל מקרה אינה דבר פשוט הופכת למסובכת להפליא. צריך לזכור שצמחיית מים יכולה לעיתים להיות עם קשר ישיר לשפה המקומית היובשנית אך באופן כללי היא נוטה ליהנות מכל העולמות. גם חום ים תיכוני וגם מים ללא גבול. אלו מייצרים שפה טרופית ולא אחת רואים בריכות שלוקחות אותנו לתאילנד ותוצרי מונסונים. ועדיין אני רוצה להישאר פה, גם בדינמיקה של תנועת המים ניתן כמובן להשתרע על מרחב תמרון עצום: ממזרקות ענק, נפילה חופשית וסחרור העין ועד לגיגיות צנועות ומוחבאות בהן המים עומדים.
זהו תמרון עדין עם משקל רב.
מקווה שלא אמחץ למוות.
בעבר בניתי בגינה הביתית שלנו בריכת נוי עם דגים. היתרון של הבריכה נעוץ לא רק בפכפוך המים ושובבות של חתולים או ציפורים שמשתכשכים במים או מנסים לצוד דגים, אלא גם כמקור לחיסול זחלי יתושים. הבריטים בהגיעם לארץ נעזרו בדגה ובבריכות שהקימו למלחמה בעקיצות טורדניות של הבריטים שלא היו רגילים לסוג זה של מעופף טורדני.
חשוב להקפיד על לא מעט כללים בבנית הבריכה, עומק לטובת מסתור הדגים, סוגי דגים, שולים כפולים לטובת צמחי גדה, פילוס של השטח, מיקום נכון של מקור שאיבת המים, הפילטר, הצנרת ועוד ועוד. התוצאה שווה את המאמץ. לא מעט למדתי אודות הבריכה באתר של "אטלנטיס דגי נוי" וכל שאלה מוצאת מענה מהצוות. בשורה התחתונה – רענון שווה ומוסיף שבעתיים.