טבע ותרבות: המכניזם מחייב והאפשרות לשחרורו.

רגע לפני שנתחיל אני מעוניין שתקשיבו ליצירה הבאה, כל כך יפה שהמילים נתלשות, זהו איברהים מעלוף, אחד מגדולי המוזיקאים החיים כיום. קצת איטי ונוגה בהתחלה אבל חכו דקה שהחצוצרה תכנס עם הבס. חבל רק שזה נגמר אחרי שלוש דקות וארבע עשרה שניות:

הפוסט האחרון עורר כמה תגובות של קוראים, אני תמיד שמח לאלו וגם הביקורתיים שבהם (ועדיף תמיד לעשות זאת גם בבלוג עצמו ולא רק בפייסבוק שנשטף בזרם, ידע שיכול אחר כך להתגלות בחיפוש בגוגל כך נשמר) אך הם החזירו אותי לשאלות שפוקדות אותי אודות הפעולות שאני נוקט, העמדה בה אני בוחר בעת שאני גם כותב וגם בסוף מיישם בשתילה, בתשתית, בארכיטקטורה. הקושי בו אני נתקל מול "לקוחותי" אנשים שמעוניינים בכישורי. כל מי שקורא את הבלוג לאורך שמונה שנות כתיבתו כבר הבין שאני לא בא "להגשים חלומות" איני שכיר חרב, גינותי הן תמיד תולדה של שאיפות לעיתים גם סותרות בין הבנתי לבין התפשרות על קרקע המציאות. אך מראש לא באים אלי אנשים המעוניינים במדשאה סינתטית עם דקלים ועץ זית אותנטי בן אלף שנים מוקף פטוניות. זה אכן מאפשר לי חופש פעולה רחב מאוד בבחירות השונות אך לא משחרר אותי מהסתירה המובנית בתוך המשחק הזה. ברשותכם ועם סבלנותכם המופלגת אני מעוניין קצת להפוך במשחק ובסתירותיו:

אני חושב שאין זה מקרי שבני אדם קשורים בעבותות לצמחים, לא רק מבחינת תזונה כמובן, אני מתכוון לנפש. בכל הזדמנות שאני ברחוב פעם אחר פעם אני מוצא כמה חזק הוא הצורך לגדל ולו עציץ קטנטן, מיכל עם אדמה ובתוכה דבר מה צומח, לא רק גינות ענק בהשקעת תשתית של רבבות ומאות אלפי שקלים אלא ממש בכל מרפסת, כמעט בכל בית, אדנית ישנה, סיר חלוד, חבית חבוטה. משהו שיכיל את אותו פוטוסינטזה, אותו תהליך התמרה כביר ובראשיתי. זה אחד הדברים שמניעים את עיני כלפי מעלה והתוצאות מפליאות, גם אם לכאורה הן עלובות, מגומדות, מהוהות וחבוטות הרי שעצם הפעולה הלא טריוויאלית הזאת מצביעה על צורך שהוא יותר מאופנה, עמוק יותר מפן תרבותי של עשרות שנים, מאות ואפילו אלפים. משהו שקשור בעבותות לקיומנו האנושי כצופים, כן בני אדם מעבר לכל הם צופים, מתבוננים שכן בהתבוננות זאת קיימת האפשרות להבנת טבענו והבנת המציאות. לא האינטלקטואלית זאת הצוברת ידע ומשווה עבר להווה, לומדת מכך ומשליכה אל העתיד אלא זאת הנוכחת מעבר לתפישתנו החושית המוגבלת תחת התניות התודעה.

צמחים אינם כבעלי חיים, הם לא מגרגרים עם ליטוף, הם לא שומרים על ביתנו בנביחות ומכשכשים בזנבם כאשר אנו חוזרים, הם דורשים תשומת לב, דורשים טיפול ולא מעניקים לנו דבר בתמורה כמעט כל הצמחים בהם אנו מטפלים במסגרת הביתית אינם צמחי מאכל או תועלת.

הנה קיר שראיתי לפני חודש בערך, לא מובן מאליו, דבר כזה דורש מאמץ, הקפדה, מסירות. לא משנה כרגע האם התוצאה היא יפה או כעורה, מעניינת או משעממת, דלה או עשירה:

התנועה הזאת בין התיחום התרבותי, מגבולות הגוף אל הקירות ומשם אל המרחב הציבורי מאפשרת לנו לא רק להריח את הפריחה, לחוש את האבק, ויחד עם זאת להיות מוגנים מגשם ומשמש היא נותנת לנו את האפשרות לאחוז בדבר הזה, להיות שותף לו, זה פיתוי שקשה לעמוד בפניו, האחיזה מקנה תחושת שליטה.

בדרכי ברחוב נתקלתי ברקפת הבאה:

מעטים ישארו שווי נפש אל רקפת כך באמצע החיים, בפינת מדרגה במעבר רחובות צידי. האין זה כך? כולנו נפלוט 'וואו' קטן ונתפעל "מהיופי" אך אותו מרכז ורדרד המושך את תשומת ליבנו מטשטש ודוחק אל הרקע את כל אותם עשרות ומאות עלעלים, גבעולים וטחבים מסביב לו, עכשיו נרחיב – מיליארדי בעלי החיים שחיו לפני מליוני שנים ושאריותיהם בנו תחת לחץ ים עמוק את אבני הגיר שהפכו ברבות השנים לאחר ניסורן והנחתן למדרגה ממנה מגיחה אותה רקפת מפוארת. אנחנו רואים פרגמט, פיסה זעירה והמוח שלנו מפריד אותה מפאת אי היכולת שלו לזהות תהליכי זמן איטיים, ארוכים ורחבים. אך יש להבין, באמת להבין כי זאת, הרקפת – היא שארית פליטה מזמנים בהם בני אדם שלא הצליחו אפילו לחצות את רף גיל השלושים ברחו מאימת הזאבים והנמרים, מאבעבועות שחורות שכילו שבטים, שגוועו בצמא וברעב, שרצחו את אלו את אלו. קל מידי רק להתפעל מהיופי. אימת האבעבועות השחורות מאחורנו, כך גם נכון הדבר לזאבים ונמרים במרבית העולם אך האימה לא נעלמה, היא הוטבעה בנו, נצרבה בבסיס התורשתי ומפעילה אותנו בבואנו לבנות חברה המושתתת על יסודות אלו – אי הוודאות, אימת המוות, אלו הקימו את כל ריבוא פלגי התרבויות אליהן נקשרנו ועימן אנו מתהלכים כעיוורים בעולם. אלו המובילים אותנו כסוסים סומים לתהום גרעינית.

לצורה יש מקור, אין זאת פעולה אקראית במרחב אקראי. היא מונעת מאותה אימה, למרות היומרה האסתטית שאנו קושרים ל"פסטורליה" ולרגיעה בעיסוק בצמחים בעציצים ובגנים מסוגים שונים:

צאו לרחוב והביטו למעלה. ראו כמה אנו עסוקים בדבר הזה, בין אם העציץ מת אחרי שבועיים ("אני רוצחת צמחים סדרתית, אולי יש לך צמח שאצליח לא להרוג?") ובין אם אלו סוקולנטים מחושלים העומדים בהזנחה שנה אחרי שנה או אדנית עם "גרניום נשפך". קשה לראות בניין בו אין צמחים על אדני החלונות, מהמרפסות או כמובן גינה מגולחת כהלכה בקומת הקרקע. זה דורש מאמץ. לעיתים אני רואה אנשים משקים עציצים שבתוכם ממש עשבים שוטים ועדיין הם עושים זאת. זה גם מסביר היטב את התופעות המדהימות הללו בסינתזה שבין מה שאנו רואים כ"טבע" לבין התרבותי:

אנו אוספים חלקיקי זיכרונות, מקטלגים, שומרים. מניחים אותם אדן על אדן ויוצרים מאלו שלשלת דורות לה אנו מעניקים "זכויות" לשלשלת נוצר רצון משלה להמשך. אך כל מקטע תורשתי מבקש המשכיות ביקום התובע פעולה. והשלשלת האקראית בתרבות שרירותית אחת מתוך אין ספור אינה מבוססת על אמת ועל כן כל מסקנות הנגזרות מההתניות אותן אנו רואים בשוגג כאמת אינן אלא מכניזם מותנה. אין בו חופש כלל אלא התניה מוחלטת. זאת עבודה זרה על כל המשתמע מכך. עבודה זרה מחייבת התנגשות במציאות.

ללא המכאניזם אנו כחול סחוף רוח אך רק איתו אנו אוטומט.

החלקים הפנויים בזמני המצומצם מוקדשים להתבוננות, כלומר אם מורידים את הצורך לקנות נייר טואלט ושאר ירקות, לבשל את אלו, לשלוח הודעות בווטסאפ, לשטוף את הבית, להוציא כביסה מהמכונה, להביא את הילדים לחוגים, להחליף מצעים, להדיח את הכלים, לחסן את הכלבה, למלא את קערת החתולה, לדבר עם המורה, לתאם את המשלוח מהמשתלה, לבדוק אם הצנרת הונחה כהלכה, לדאוג לייחורים של מהוניה זוחלת, לקבוע יום שתילה, כדאי שנפסיק פה.

אך גם בתוך כל הפעולות הללו ומיליון הנותרות (לכתוב פוסט משעמם בבלוג) תמיד נשאר זמן להתבוננות, אפשר כמובן להמיר את אותן חלקיקי שניות בנבירה בזכרונות, בציפיה לעתיד אבל ניתן גם פשוט להתבונן, פעולה שדורשת תשומת לב שכן כמו שכל אדם שקורא עכשיו שורות אלו יודע על עצמו גם אם הוא מכחיש זאת כמיטב יכולתו: התודעה שלו נעה באופן מכאני לחלוטין, חסר שליטה עצמית מענף לענף, מעץ לעץ. קוף על סוללה.

בתוך אותה התבוננות ישנו הצופה, כלומר במקרה דנן זה שחתום על הפוסט הזה (אבינדב בגין אני מזכיר לעצמי לעיתים קרובות שלא אשכח). אך אם תשומת הלב מרחיבה לרגע קט את עצמה עד ש"היא" חושפת את המנגנון הפועל מעצמו הרי שאותו "מנגנון" חווה משהו שלא ניתן באמת לתאר. מילים הן חלק מאותו תהליך אוטומטי, מכני בו אנו עושים שימוש ומזינים מחדש את מערכת ההתניה הסגורה הזאת. היא צומחת וצומחת אך תמיד כלואה בתוך גבולות האני, הזהות המובדלת, הדבר שהתרגלנו לציין כסובייקט ואנו סבורים שאין בלתו. דתיים כמעט מכל סוג מאמינים שהוא תוצר של אלוהים כזה או אחר וחילוניים הפכו אותו לאלוהים החדש. עיוורון מוחלט.

אנחנו כמהים לביטחון, מתאווים לשוב לרחם בראשיתי בו מישהו אחר יאלץ לאבק על קיומנו. הברוטליות, היעדר וודאות הידיעה אם מחר נזכה לראות אור יום דורשת מאיתנו נקודת משען. גם אם נחיה בהדחקה מבוקר עד ערב נשתה יין מחביות אלון, נבקש חשבון מהמלצרים ונחזור למיטותינו בלילה עדיין השבריריות של כל מה שהאנושות השיגה עשויה להתנפץ בכל רגע וככול שעובר הזמן אותו רף אלימות הולך ומאמיר חורג מכל קודמיו. אנחנו יודעים את זה, ההשקעה של בני האדם בכלי נשק ובצבאות המפעילים אותם הולכת ומאמירה, הנזק של אלו גדול באלף אלפי מונים מכל מה שידענו והוא בלתי הפיך.

ככול שהמרכז הבטוח לכאורה, היציב לכאורה, הנורמטיבי לכאורה מתרחב כך השולים נעשים ברוטלים ביחס אליו. המנגנונים האמורים לפקח, לפרק, ולהשכין שלום עלי אדמות הם חלק מהבעיה עצמה.

הסתכלו מסביב, לא רק "כיעור" בכל מקום אלא יצירה של שליטה מדומה, מפגני כוח ובקרה.

לפני קרוב לשנה הוזמנתי להרצות לפני אדריכלי נוף במסגרת קורס בגני רמת הנדיב. 50 מטרים מאולם ההרצאה מצאתי את זה:

האם הימור בקוביות ייצר את אלו? או שזאת מטריצה קבועה השעונה על כל עקרונות אלו? מבקשים "יופי" אבל לא מרהיבים עוז לתהות מה מונח בתשתית כל אלו, מעבר לתשתית הפוליטית הרגעית, המונחת על אדני שרירותיות מוחלטת של רודנות רצחנית היסטורית, דתית ולאומית בכל פינה ברחבי תבל שאנו מצדיקים ומתרצים כהכרח. מ ע ב ר , הרבה מעבר עד לפירוק הנפש עצמה של כל אותו מנגנון כביר ממדים.

קל לבקש יופי.