עין מבוע.

בחג השבועות נסעתי לואדי קלט, שנים רבות לא הייתי שם והפעם האחרונה הייתה לפני אחת עשרה שנים וגם זאת הייתה לחלק העליון בסמוך למנזר, המראה היה כה מרהיב שחשבתי בו במקום לכתוב פוסט דרך הסלולרי אך החיים דרשו קצת יותר תשומת לב וכמה צילומים ורשמים יעלו באיחור של שבוע לרשת.

כאשר אנחנו עומדים בחורש הלח, הים-תיכוני, כאשר אנו שומטים ולו לרגעים ספורים את החרדות, המשאלות, האמונות, התקוות והספקות, בשקט, מאזינים בתשומת לב פנימית, ניתן לחוש בהלומות ההטמעה של כל צמח וצמח, בעצה ובשיפה של העצים המובילים בהמשכיות בלתי נתפסת מים ופחמן דו-חמצני, קושרים סוכרים, ומשחררים לחלל עוד ועוד לחות וחמצן, בפעילות העצומה של ריבוא רבבות האורגניזמים בכל מטר רבוע של קרקע. בחורש ישנה תנועה כבירה של חיים, של תודעה בשינוי,

שאון עצום דרוך בתוך שקט פנימי.

אך במדבר האיכות שונה, שקט שונה לחלוטין מאיכות החורש, במדבר השפע של גבעות עטורות סבך מפנה מקומו לצמצום ברוטלי שנכפה מהוד קרני השמש, הסלע החשוף מכה בעין ונותן אותותיו בכל מדרך כף רגל.

תוואי הנוף אותו התוואי אלה שערום הוא, ערום מאדמה, ערום מצמחיה, כמעט ערום מחיים, עיקרו שקט מהדהד של סלע וחום מחניק, שמיים בהירים וסינוור מסמא. הצומח והחי שורדים במדבר במשורה, האנרגיה האצורה בתודעה מתפתחת בקושי רב, עיקר המבט מוסט מן השפע המיידי אל עדויות עתיקות יומין של שכבות הסלע, שחיקה וקימוט פיזיקלי,

לכן כאשר השילוב בין השנים מופיע לנגד העין החוויה מועצמת שבעתיים, הצלילה ממרום הגבעות החשופות אל תוך ערוץ נחל שופע באשדים הותירה אותי שוב (תמיד זה שוב) בפליאה גדולה.

שיחי אברהם משתלחים לכל עבר באקסטזה כחולה וסגולה-לילכית (איך משתלות עוד לא מרבות את זה!), קנים נישאים ברוח, גרגר נחלים חריף, נענע משובלת עוקצת בחללי האף, ראשנים, צפרדעים מקרקרות, המוני דגים, שפיריות משחרות לטרף, שפני סלע ועוד ועוד.

צריך לבוא מוקדם, עשרים וחמש דקות הליכה אל תוך שקט מסוג אחר.